חזרתי למילואים. שוב במדים, שוב האבק, ושוב הרעב הזה ששמור רק לחיילים. בכניסה לבסיס, כמו אחרון החיילים הרעבים שרק מחפשים משהו שיעביר את הזמן עד הנסיעה חזרה הביתה, ראיתי אותה. "נקניקייה על הדרך". בסטה שנפתחת כל בוקר בעשר בבוקר ונסגרת בעשר בלילה. אם תגיעו בזמן הנכון תראו ערמות של חיילים בתחנת האוטובוס נושאים עיניים לנגרר הישן, כמו שתיכוניסטים מסתכלים על "גזלן" בסוף נחל עמוד. מתברר שהיא עומדת שם כבר חמש שנים, כאילו חיכתה רק לי.
מאחורי הדלפק עומד מג'די אלקרינאוי, שלא סתם מוכר נקניקיות. האיש שירת בגדס"ר הבדואי, ולמשפחה שלו יש שלוש בסטות במיקומים אסטרטגיים: אחת בצאלים, אחת בעיר הבה"דים ואחת בבית־שמש אצל החרדים. גאונים, הבדואים האלה. מג'די סיפר לי שאחרי 7 באוקטובר החמולה שלו מרהט גייסו 600,000 שקל כדי להביא אוכל ואספקה לחיילים, ואני ישר תהיתי אם כבר אכלתי את השניצל הזה בעבר. אז למען הסר ספק הלכתי על שניצל בבגט ונקניקייה.
צילום: סטודיו מקור ראשון
הבהלה לזהוב. השניצלים מגיעים מהקצבייה של מוטי בשדרות, שמכין אותם עם הפירורים "רדי מייד" כך שמג'די צריך רק לזרוק אותם לשמן עמוק. לאט־לאט הוא מרכיב לי את הסנדוויץ'. תחילה מריחה של חומוס, שליכטה חריף, סיראצ'ה מבקבוק, בערך עשרה שניצלונים זהובים ושמנמנים ולבסוף עיטור של כרוב לבן מעל. לעין הבלתי מזוינת זה נראה כמו השניצלונים של מאמא עוף, אבל הריח הבהיר לי שזה לא הסיפור. הריח הוא של שניצל עבודת יד, והוא חם, עבה ועסיסי. הביס קריספי בטירוף ומפוצץ שום גבישי ופפריקה. משום שזה לא שניצל אחד גדול אלא עשרה קטנים, יש הרבה יותר שטח פנים של מעטפת פירורית קריספית ונהדרת, וכולנו יודעים שהקראנץ' בקצה הוא החלק הכי טוב. הבגט עצמו הוא מהפשוטים והזולים, רך אבל אלסטי. אני הוספתי חומוס - טעות של חיילים.
כמו ילדים. ואז הגיע תורה של הנקניקייה. במנגלים טובים ואיכותיים, מלאים בשפע נתחים עסיסיים, כשאני קולט את הילדים עם הלחמנייה הפשוטה ונקניקיית זוגלובק - אני פשוט מקנא. כזו היא הייתה. לחמניית אצבע של ילדים, רכה וכיפית, נקניקייה מלוחה בדיוק במידה וקצת קראנץ' מסלט כרוב סגול במיונז. זללתי אותה בשתי דקות, עם ידיים מלוכלכות, תוך כדי נסיעה אחרי יום ארוך. שליכטה של מיונז וחרדל כמובן צנחה לי על הבטן ממש בביס האחרון, אבל זה היה בלתי נמנע.
טעם של פעם. כל מה שאכלתי באמת הזכיר לי את הסנדוויצ'ים שהיו מגיעים אלינו לעזה או להר דוב. אלו שעברו דרך ארוכה, היטלטלו לילה שלם בהאמרים והגיעו עייפים לפנות בוקר לאן שהגדוד ישב. היינו אוכלים אותם וחושבים אם וכמה הסנדוויצ'ים האלה היו טעימים בדיוק כשהכינו אותם. אז אצל מג'די זה אותו טעם של פעם, רק בגרסה הטרייה והטובה שלו.
חשבון לא פשוט. יש גם המבורגר (50 שקל) ועלי גפן (50 שקל לחצי קילו), ואמא של מג'די אחראית על הפיתות והזעתר. זה לא האוכל הכי איכותי של השבוע, אבל כשזה מגיע בזמן הנכון זה פשוט כיף. טרי, טעים וזליל. עכשיו אם נאמר את האמת, אני הייתי די בשוק מהמחירים. נקניקיית זוגלובק ב־25 שקל? ובגט שניצל ב־50! כאילו אני במרכז מסחרי או באיזה קניון, ולא על שפת המדרכה ליד בסיס צבאי. אולי בעצם הדוכן הזה כן "גזלן".