ביום שישי שמשי אחד טיילנו עם חבר ברחובות תל־אביב, והרגשנו ממש כמו תיירים. שתינו קפה פה, סיירנו בגלריה שם, ואז באמצע אבן גבירול ראינו תור. אז נעמדנו אחר כבוד מאחורי האדם האחרון והצצנו מהצד כדי לראות מה מחכה בקצה. התור היה איטי, התקדם לאט, מוזיקת טראנס וריחות של טיגון ריחפו מעלינו. מצד שמאל שלנו קולות הרחוב הסואן אבל זה לא הפר את שלוותנו, אם יש תור כזה - אין מה לדאוג, ההנאה מובטחת. בדשדוש איטי קדימה התחילה להיחשף לעינינו שורת סלטים יפים, ובסוף השורה קערה ענקית של פלאפלים צבעוניים. היו שם כדורים אדומים, ירוקים, צהובים ואפילו צהובים עם נקודות.
גילינו שהכדורים הם הגורם המעכב. הם מגולגלים ידנית אחד־אחד ויוצאים טריים מהטיגון, וכל כמה לקוחות הקערה מתרוקנת - סימן טוב - ואז עומדים ומחכים לנגלה הבאה.
שדרת אבן גבירול עמוסה בברים, בתי קפה, מגוון דוכני אוכל כאלה ואחרים, חומוסיות ולפחות עוד שני דוכני פלאפל מלבד "פלאפל 4 טעמים". זה מה שכל כך מעניין בתור הזה. בתור יש כמה צעירים, משפחה או שתיים, אבל הרוב המוחלט מורכב מגברים בני חמישים פלוס, וזה עוד סימן המעיד על כך שהגעת למקום שמבין עניין.
היינו תיירים סבלניים ומרוצים מהמחשבה על הפלאפל המושקע שתכף יהיה בידנו. כשהגיע תורנו הזמנו שלוש מנות, בכל פיתה צבע אחר של כדורים. ג'ו הזמין את הפלאפל הירוק, עם חריף בינוני, הרבה טחינה, סלט כרוב וסלט גזר. חנן הזמין את הפלאפל שומשום עם עגבניות, כרוב וחמוצים, עם טחינה בלי חריף. ונאוה הזמינה את הפלאפל הפיקנטי עם סלט כרוב, עוד קצת חריף, בצל, סומק וחמוצים.
כולם קיבלו מעל עוד מזיגה נדיבה של טחינה ומטבל פטרוזיליה־לימון. עם קערת שיפקה לליווי, בקבוק בירה לקינוח וקובבה של משהו מטוגן שכאן קוראים לו צ'יפס, אנחנו מתיישבים ברעב ובציפייה.
צ'יפס בהפתעה. התחלנו בקובבה המטוגנת. איזושהי קציצת בצק בשילוב תפוח אדמה וקמח, מונחת בין שתי פרוסות דקות של תפוח אדמה ואז טבולה בבלילה נוזלית לפני טיגון בשמן עמוק. מין לביבת הפתעה מטוגנת. מבחוץ פריכות קלילה של טמפורה, בפנים שכבה רכה של תפוח אדמה ושכבה נימוחה של בצק. לרוב אנחנו הכי אוהבים בעולם משחקים של מרקמים. כמה שיותר מרקמים, כמה שיותר שונים אחד מחברו יותר טוב. כאן כל המרקמים שבעולם לא הצילו את המצב. הכדור היה שמנוני ובצקי מדי, ועבר כל כך הרבה גלגולים שהטעם הממכר של תפוח האדמה כמעט נעלם. למה לא תביאו פשוט צ'יפס? כולם חולים על צ'יפס, ולא סתם.
יכולת הכלה. הפיתה הייתה מושלמת. פשוטה, זולה, רכה וקצת אלסטית, טרייה וחמה. הסלטים תענוג, הכול טרי מתובל בדיוק, סלט הגזר חרפרף, בצל סומק עם חמיצות סגולה עדינה, רוטב הפטרוזיליה־לימון רענן וטעים, ממש טועמים טעם ירוק. החריף הביתי עשיר בטעם וחריף למשעי, והשיפקה עוד יותר. באמת הכול היה עשר מעשר.
אכזבה. אבל הפלאפל לא היה טעים. לפחות לא לטעמנו. המרקם פגז אבל הטעם בינוני. אומנם הכדור הירוק העלה ניחוחות עזים של כוסברה ופטרוזיליה, הכדור האדום היה גם טיפ־טיפה חריף והשומשום על הכדור הצהוב הוסיף איזה טוויסט. אבל משהו בבלילה עצמה היה חסר. אולי זה היה השמן סויה שאיתו טיגנו. אבל את הפלאפל ליווה איזה טעם לוואי שמנוני שעטף את הפה. לא שלא היה טעים, היה אחלה (אי אפשר שלא, כשכל המסביב כל כך טוב).
מילה לסיום. 24 שקלים למנה זה אחלה מחיר, ושלושתנו בהחלט יצאנו שבעים. כמה חבל שהכול טוב וחסר רק משהו קטן כדי שיהיה פגז. וכמה חבל שזה המרכיב העיקרי של המנה. אם אתם שם אז תיכנסו, זה פשוט לא מוקד עלייה לרגל כמו שהתכוננו אליו.