שני מאפים בוכריים היו מושלמים, השלישי היה עייף מדי

כל החיים רצינו לאכול מנטו. וגם גוז'גיז'ה. במשך שנים, התגלגלו המילים האלו אל אוזנינו מתוכנית אוכל אחת לאחרת, אך מעולם לא אל תוך פינו. באווירה של הגשמת חלומות אנחנו חוצים את תל־אביב כולה, כמעט עד חולון, ונוסעים ל"אמנון לחם בוכרי". ההמלצות על המקום הזה הצטברו לכדי ערמה שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה, והציפיות בהתאם. הדרך ארוכה, אבל מרוב התרגשות אנחנו בבת אחת מגיעים למקום. אין בו מקומות ישיבה, חוץ מכמה שולחנות גבוהים באמצע הרחוב. הריח מוביל אותך אל חלון קטן, בתוכו עומדת אישה, ומשני צידיה ויטרינה ענקית, שבה מונחים מיני מאפים בוכריים במנעד רחב של גוני זהב וחום. מגוון גדול מאוד מופיע גם בתפריט המודפס בגדול על הקיר. יש אופציות בשריות, צמחוניות וגם טבעוניות, שפע מאפים, מגוון לחמים וגם כמה סוגים של מנות מבושלות.

אנחנו בהחלטה לא להתפזר, דוגמים מאפה אחד מהתנור, אחד מטוגן, והשלישי בצק מאודה, או בשמותיהם היפים: גוז'גיז'ה, צ'יבורק ומנטו. הגוז'גיז'ה חם מהתנור אף שנותרה פחות משעה לפני סגירה, השניים האחרים מקבלים חימום קצר בשבילנו. אנחנו נעמדים ליד אחד השולחנות העגולים ומתחילים לטעום את המנטו.

תוספת מקומית. שישה כיסונים יפהפיים מקופלים במלאכת מחשבת יושבים בשמן כתום בתוך קופסת פלסטיק פשוטה. כשנוגסים באחד, האדים פורצים מתוך הבצק הדקיק עם מילוי טעים ועסיסי של בשר מתובל היטב בכמון ופלפל לבן עם בצל מטוגן. בשולחן ליד עומדים כמה אנשים שיודעים את העבודה, ואנחנו מתבוננים בהם מוזגים משהו מתוך בקבוק לחיץ על המנות שלהם. אחרי רחרוח קצר מתברר לנו שמדובר בחומץ, ואנחנו לא יכולים שלא לנסות ולטעום, בבוכרה התנהג כבוכרי. החומץ הקליל מעט את המנה ושבר את הטעם הבשרי בלי להשתלט. מנה שמצדיקה בהחלט ערמת המלצות. ולא פחות מומלץ ממנה היה גם הגוז'גיז'ה.

מחוץ לריבוע. מאפה תפוח ומרובע, גם הוא מקופל יפה יפה, בצבע חום עמוק מבריק עם שומשום מפוזר מלמעלה. הוא היה אפוי כל כך יפה מבחוץ שלא יכולנו לדעת שגם הביס הזה יהיה לא פחות עסיסי מקודמו המבושל. בפנים מילוי בשרי שופע, בצל מטוגן מתוק וניחוח ממכר.

יצא כל האוויר. אבל לא הכול היה מושלם. הצ'יבורק, למרבה הצער, לא עמד בסטנדרט. למרות גודלו המרשים הוא היה מעט תפל ועם ריח תעשייתי יותר. אולי הוא עמד יותר מדי זמן אז הבצק שלו היה רך ועייף ובועות הטיגון התרוקנו מאוויר, אך גם המילוי היה חסר, והבשר בפנים, שלא היה מתובל ומלווה בבצל מטוגן, לא כיסה את מלוא שטח הפנים.

עושים חשבון. בסך הכול המחירים לא ממש נמוכים, אבל לא גבוהים. גוז'גיז'ה עולה 18 שקל, צ'יבורק - 15 שקל והמנטו עלה 45 שקל לשש יחידות. כנראה עבודת היד המוקפדת נלקחה בחשבון בעת התמחור. הם מוכרים גם אוכל קפוא להכנה ביתית וגם מוצרים מהמטבח הבוכרי, החל מתמציות תה ועד לטבק בוכרי.

בדרך הביתה הריח נשאר איתנו, וגם ביום שאחרי. רצינו לאכול אוכל בוכרי וקיבלנו תזכורת מתמדת לחוויה הנפלאה. עם החלון הקטן והסטיקרים, זה היה כאילו קפצנו לאיזו ארץ נידחת וטעמנו ממטעמיה. זו לא מסעדה, זה אפילו לא בדיוק דוכן. האכילה בעמידה באמצע הרחוב על תחנת אוטובוס בין צפירות רכבים מתאימה לחתוליות, מתאימה לארוחת פועלים, אך יוצאת לרגע מגזרת הלאפה־פיתה בלי לוותר לא על הבצק, לא על הבשר השומני ולא על ההנאה העצומה שטמונה באוכל רחוב. היה כל כך טעים. איזה כיף להם לבוכרים.