כבר היינו בחתוליות באור־יהודה, בנהריה, בנתניה, באשדוד, באר־שבע, קריית־גת, בנתיבות אפילו היינו פעמיים. אבל חתולייה בפרדס־חנה? זה עוד לא ראינו. יש שיחשיבו אותנו מומחים לחתוליות. אבל גם כל הדיוט יודע להגיד שלכל עיר האופי הייחודי של הבסטות שלה. בכל אזור הניב המקומי שלו, הלקוחות הייחודיים לו, השילוט, מזג האוויר, ואפילו חתולים משלו. עם התהייה התהומית הזו אנחנו נכנסים לרכב ונוסעים אל המושבה. מיד אנחנו מבחינים כי חתולי הרחוב של פרדס־חנה-כרכור מרגישים בנוח בין ספסלי הקפה. כאילו התייחסו אליהם באדיבות שם בעבר. וכמו אופיים הנינוח של ההולכים על ארבע כך גם הבסטות. נעימות, רכות - שאנטיות.
אנחנו כמובן לא מחשיבים כל בית קפה מפונפן לחתולייה אסלית, אבל "קפה כרכור" זה דוכן שמוכר אוכל הודי־טבעוני מוכן, קפה ומאפה, והכול בתוך מכולת. זו אומנם מכולת שמוכרים בה מוצרים מן הטבע, ובכל זאת האירוע מתרחש בין מקרר גבינות וסבונים (לא מזהמים, כמובן) לבין אזור ירקות ופירות (שמציג בגאווה פטל בר ואוכמניות ללא ריסוס). בין כל אלה, בדוכן ממותג יפה עם שילוט מהודר, עומד בחור חביב צרפתי ומזוקן, חבוש כיפה, ומציע לך למלא קערה חד־פעמית אך מתכלה בתבשילי סייטן וטופו. גם המחירים היו די חתוליים, אז בנינו תוכנית רכישה: נאכל ארוחה בריאה ומזינה, ונקנח בקפה ומאפה שנאפה במקום.
חמיצות גבוהה | צילום: סטודיו מקור ראשון
על הדלפק מתחממים שבעה גסטרונומים קטנים, ולצידם מונחות שתי ערמות של קערות - בינוניות וגדולות. העלות היא 30 שקל לקערה הבינונית ו־45 שקלים לקערה הגדולה, הרוכש רשאי למלא בעצמו בכל אשר יבחר. מילאנו לנו דאל עדשים, אורז לבן, קארי, תבשיל סייטן ופרוסות טופו בסויה בתנור. יצאנו מחוץ לסופר והתיישבנו עם החתולות על ספסלי המכולת.
טעות בכתובת. ככלל, האוכל לא היה מאוד חריף וגם לא הכי מלוח, מעין גרסה חיוורת של אוכל הודי, אך לא בלתי אכילה. הקארי היה קצת דלוח, וחסרה בו קשת הטעמים האופיינית. ללא חריפות ג'ינג'רית, ללא חמיצות מקפיר ליים, בלי מליחות מתערובת תבלינים כתמתמה, וחסרה גם המתיקות הקוקוסית שעושה את הקארי - קארי. הטופו בפנים היה רך מדי ולא הוסיף לא בטעמו ולא במרקמו. מה שכן, האורז הלבן היה אורז לבן ועליו אין לנו תלונות. וגם הדאל היה טוב. רך, כמוּני וכורכומי, נעים במרקם ושומי כמו שצריך. סמכנו על הטופו ברוטב סויה בתנור שיטה את הכף, יוסיף מרקם וטעמים חזקים יותר. אך בביס הראשון, שהיה בסוף גם האחרון, הייתה מין חמיצות שלא הייתה אמורה להיות שם. ניסינו לבדוק אם יש מרכיב חמוץ סודי לפני שהכרזנו עליו כמקולקל. על תבשיל הסייטן לא נרחיב במילים.
לסיים בטעם טוב. לא נתנו לארוחה לשבור את רוחנו והמשכנו לשלב ב' לפי התכנון: קפה ומאפה. לקחנו מאפין־קמח־כוסמין־אורגני־פקאן ב־14 שקלים, וקפה שעשוי מתרכובת פולים שבה 80% ערביקה ו־20% רובוסטה, שהבחור הצרפתי הבטיח לנו שזה המינון הכי טוב שיש. ובאמת כך היה. הקפה היה מצוין, עם טעם חזק של קפה. מריר לא כמו של תחנות דלק וחמוץ לא כמו קפסולות של בית. והמאפה היה טוב במיוחד, אוורירי, מתוק במידה טובה ואפוי כמו שצריך, לא דקה יותר מדי ולא דקה פחות.
מחשבות על המקום. קצת מאוכזבים מהאוכל וקצת מרוצים מהקפה והמאפה, חשבנו מה אפשר ללמוד על מקום דרך החתוליות שלו: יפה שבכל מקום הפנים של החתולייה מתעצבות לפי הלך הרוח של המקום. ביישוב אחר תעצור אישה רעבה אחרי משמרת לבגט שניצל. ובפרדס־חנה-כרכור אישה אחרת תעצור בסופר לרדת על קערת דאל, קארי וטופו לפני שתשלים את הקניות. ובזמן הגיגינו על הפילוסופיה של החתוליות, כמו משמיים הגיחו שתי חתולות ונשכבו על הספסל לידנו להתנמנם בשמש. שלוות עולמים.