עדיף לא לחשוב על איך האוכל מצטלם. מדי פעם אתה נופל על המקום המושלם - מקום שהוא נעים, נקי ומזמין. מקום שעומד בכל הדרישות: בעל בית חמוד, אוכל טעים ופשוט, ובלי להוציא שקל אחד יותר מדי. קרה מקרה ונתקלנו בפודטראק "אצל יאיר בקטנה" שחונה ליד בית נמוך ורחב במושב צרופה שבחוף הכרמל. שביל הגישה לבית, ומאליו גם לפודטראק, רחב ידיים, וגבעולי תירס מיובשים שצומחים בצדדיו מכניסים אותך לאווירה חקלאית. כדי להתמודד עם שינויי מזג האוויר יש אוהל לבן וגדול ובתוכו שני שולחנות פיקניק, ועליהם מונחים קנקנים קטנים, ובכל אחד מהם שני פרחים.
יאיר הוא בחור מבוגר משופם, חובש כיפה ועוטה שקט נפשי של מישהו שכבר ראה הכול. לא מדובר בבעל באסטה שמשכן את הבית בשביל העסק ורק מחפש דרכים למשוך לקוחות, אלא פנסיונר שהחליט להגשים חלום ישן. מתברר שהאיש עשה הכול: הוא היה חקלאי, שיפוצניק, קצב, אופה, ואפילו בעל מסעדה אי אז בשנות ה־70. הוא מסביר לנו ש"ידע זה טוב", ושכשהחליט לצאת לפנסיה הוא בחר לחזור לאהבה הישנה שלו. וזה מורגש. הוא לא מנסה להרשים איש, אלא עובד בהיגיון פנימי ברור מאוד – על מה שנוח ומה שנכון, ולא על איך זה מצטלם לאינסטגרם.
שילוב ראוי. גולת הכותרת של המקום היא המצאה שיאיר קורא לה "ג'פיתה". יציר כלאיים בין ג'בטה לפיתה שהוא מכין בעצמו. היא ארוכה יותר מפיתה רגילה, רכה בטירוף, ואלסטית מספיק כדי להכיל את כל מה שדוחפים אליה בלי להיקרע. התחושה היא קצת כמו לאכול פיתה בצורת לאפה של שווארמה - ביס ארוך, רך ומנחם. כשנטעם אותה נגלה כמה היא אכן רכה ונמתחת, חמה וטרייה, ונעשית במיומנות.
צילום: סטודיו מקור ראשון
סדר העבודה. אנחנו היחידים במקום, וכך מתאפשר לנו לראות את בעל הבית עובד ובו בזמן לשמוע סיפורים. יאיר עושה הכול לבד, והכול כולל הכול נעשה במקום כפי שצריך ובצורה מחושבת. הוא מטגן בצל דבר ראשון כדי שלא יהיה חי וחריף מדי, את הצ'יפס הוא מוסיף פנימה לסנדוויץ' (כי מי רוצה צ'יפס קר בצד?) ואת המטבוחה, אחרי בישול של שעות על הכיריים הוא טוחן עד למרקם חלק, כדי שתהיה רוטב למנה ותצליח לעבור דרך בקבוק לחיץ. זו יעילות! נראית לעין כמו קטשופ, אבל בפה היא מטבוחה אסלית. למה? כי ככה נוח. וכדי שהעסק לא יטפטף עלינו הוא מגיש את כל המנות בתוך כוסות חד־פעמיות גדולות, ששומרות על הג'פיתה זקופה. הוא מגדיל לעשות חותך במספריים חתך בחלק העליון של הכוס, כדי שהסועד יוכל לקלף את הכוס בדרכו במורד הסנדוויץ'. גאונות של פנסיונרים.
הירוק היום ירוק. הזמנו חביתת ירק. קערת הערבוב מקבלת שתי ביצים, ערמת בצל מטוגן, שליכטה של חריף ביתי ירוק וחמצמץ, ירוקים קצוצים וחופן של צ'יפס מטוגן, גם הוא נקצץ לתוך הקערה לפני שהבלילה כולה נמזגת למחבת. יאיר שרואה את המבט המתפעל שלנו מחייך, "נו זו חביתת ירק". במיומנות ובסבלנות הוא מכניס לתוך הג'פיתה המשולשת - חביתה, ירקות קצוצים, מזיגה של טחינה וזילוף של מטבוחה. הירקות קצת חמוצים מלימון, בדיוק במידה שמרעננת את הביס. חריפות נעימה מהחביתה, והפתעות הצ'יפס בפנים פשוט תענוג. והכי מוצלחת - הג'פיתה. כזו הצלחה שגם הביס האחרון, שלרוב רטוב וסמרטוטי, כאן היה נפלא.
מילה לסיכום. יצאנו משם שבעים ומרוצים כאילו חזרנו מביקור אצל סבא במושב והוא הכין לנו את הסנדוויץ' שאנחנו אוהבים. גם כשאנחנו נהיה בפנסיה, נרצה לעשות רק את מה שבא לנו, ורצוי שזה יהיה בתוך פיתה. יאיר גם עושה שניצל ושווארמה עוף, וגם ספיישלים לפי ימות השבוע: קוסקוס בשלישי, פריקסה ברביעי. והמחיר, 33 שקלים לסנדוויץ' חביתה מפנק, מחיר יותר מהוגן לחלום של מישהו אחר.