לכל אחד יש מקומות שבהם הוא תמיד ירגיש ילד. אני, בכל פעם שאני מגיע לגוש עציון, כבר בצומת עציונה, או במחסום ביתר ואפילו ליד בית הברכה, אני מרגיש כמו ילד שחוזר הביתה. באופן כללי אני לא זז מילימטר בלי נאוה (למעט כמה חודשים בשנה במילואים) אבל הפעם קרה ומצאתי את עצמי אוכל עם שלושת אחייניי - תפארת (13), ארז (9) ונתן (2) - בפינה חדשה שנפתחה באלעזר, "בן פורת יוסף".
ארבעה ילדים מהגוש מתיישבים לאכול המבורגר בלחמנייה וצ'יפס עם קטשופ. האחיינים קיבלו חינוך טוב מינקות, וגם להם כמו לדוד שלהם היה מה להגיד על כל דבר שהוגש אל השולחן.
רצינו כמובן לגוון כמה שיותר באוכל ולהעביר את המנות בינינו כמו חבילה עוברת כדי שאף אחד לא יקופח. אז ביקשנו אחד המבורגר, אחד סנדוויץ' חזה עוף ואחד מנת קציצות. כל מנה מוגשת עם צ'יפס או טבעות בצל, וכל אחת מהמנות עולה 45 שקלים. זה מחיר שכבר לא רואים היום בשום מקום. ספרינג תות־בננה ופיוז טי לילדים הבינוניים, שליש בירה לילד הגדול, ונתן הקטן טומן ידו בצלחות ובשתייה של כולם.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
מסתכלים בקנקן. "בן פורת יוסף" הוא מקום קטן, בלי הרבה מקומות ישיבה, אבל יפה ומשופץ ומצוחצח. "אני אוהב את העיצוב על הקירות", ארז ניסה לפתוח בביקורת, אבל האוכל הגיע יחסית מהר. הפסקנו לדבר על הקנקן ועברנו למה שיש בו.
עד הקצה. להמבורגר מצורפים עגבניות, חסה, בצל סגול, חמוצים, איולי וריבת בצל (הילדים אניני הטעם ויתרו עליה). "ההמבורגר נראה טוב ועסיסי", "הקציצה נראית כמו קציצת נינג'ה" (רק אחר כך התברר לי שזאת קציצה ביתית עם ירוקים וטחינה, שאוכלים אותה וגדלים להיות חזקים כמו נינג'ה). לעומתם, אני ראיתי דבר ראשון שלקציצה חסרים בערך שני סנטימטר רדיוס כדי להגיע לגודלה של הלחמנייה, אבל אולי אני סתם ילד עם עיניים גדולות. לילדים היה טעים אבל אני לא בטוח מה הייתה אומרת נאוה לו הייתה כאן איתנו בתור המבוגר האחראי.
חזה ראה וקדש. את רצועות החזה אפשר לקבל בסלט אבל אנחנו ביקשנו בלחמנייה. זאת לחמניית המבורגר פשוטה שלא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. בתוכה היו רצועות עוף דקות, מצופות תערובת תבלינים יבשה ופשוטה, משהו שמתאים למנגל. הן ירדו מהאש בניחוח מעושן ונשארו עסיסיות. טופלו טוב ובכבוד. כולנו יודעים כמה קל לייבש חזה עוף. "הלחמנייה רכה, קצת חריף לי ואין כאן מספיק שום": או במילים אחרות, תפארת הייתה די מבסוטה מהמנה.
ועוד יותר. חמש קציצות הקבב הוגשו לנו על מצע של פרוסות חציל לצד עגבנייה צלויה. עם המנה הזאת קיבלנו גם פרנה חמה וטרייה, רכה ומצוינת, צ'ימיצ'ורי, טחינה וסלטון קטן של כרוב. הקציצות רכות וקלילות, מתובלות ביד נדיבה ועם המון ירוקים. העיסה הרכה עורבבה היטב לפני שנקצצה ונזרקה לאש. החציל לא היה רך עד הסוף, הטחינה הייתה סמיכה, לימונית ונהדרת, וסלט הכרוב עם הסלרי והפטרוזיליה שבה את כל יושבי השולחן כך שנאלצתי לבקש מילוי יותר מפעם אחת.
מנה לילדים. הצ'יפס וטבעות הבצל לא עשו עליי רושם מיוחד. אבל נתן חלק עליי ובגדול. הוא הצביע בשיניים וזלל כמעט שתי קערות שלמות, שאומר לזכות המקום שהיו נדיבות בגודלן.
בסופו של דבר. החוויה ב"בן פורת יוסף" היא שיעור בתיאום ציפיות. מי שמחפש בשר אונטריב או ג'בטה קורנביף עם צד של הום פרייז בצ'ילי - שייסע לתל־אביב. אבל אם אתם בדרך חזרה מהעבודה, או עם רכב מלא ילדים רעבים שדורשים "על האש" כאן ועכשיו, המקום הזה הוא פתרון מצוין. האוכל בסיסי ופשוט, והמחיר שווה לכל נפש. בשביל האחיינים שלי יכול להיות שזה היה בסטה אורגינל, בשבילי זאת הייתה אתנחתא נעימה וזולה בנוף ילדות.