חתוליות הן עולם בפני עצמו: מבוך של אנשים בדרך הביתה או בהפסקה קצרה מהעבודה, מוזיקה שהולכת ומתחזקת בלי סיבה, פרלמנטים שמסיימים עוד ויכוח שנשמע בדיוק כמו הקודם. לפעמים האווירה המיוחדת הזאת נוצרת מהאדם שמאחורי הדלפק, לעיתים זה המיקום - בסטה שיושבת בין מספרה מקומית לבין דוכן מפעל הפיס, ולפעמים זו הדביקות על המרפקים מהשולחן שמוצב בחוץ.
לרדת אל העם. דנירוס הוא לא מקום כזה בכלל. אינו מוזנח בשום צורה, הריצוף נראה חדש, השילוט מבריק ומאיר עיניים, התפריט מלא כריכי בשר איכותיים של רוסטביף, חזה בקר ואסאדו פרימיום. אבל יש שם מוצר אחד שאיך שלא תהפוך אותו הוא מוריד אותך אל העם, ואם עושים אותו איכותי וכמו שצריך זו מנה פשוט פגז - הנקניקייה. אנחנו יכולים לאכול נקניקיות כל יום בשבוע כולל שבת. ובשלושים וחמישה שקלים גם יכולים להרשות לעצמנו לקנות שתיים.
כך מצאנו את עצמנו ביום שישי בצהריים, לקראת שבת, עושים בדיוק את מה שנועדנו לעשות: לשבת בשפיר סנטר בראש העין, לזלול נקניקיות בלחמנייה ולשתות בירה.
איך שהגענו למקום, בלי להתבלבל ימינה שמאלה, ישר ביקשנו צ'וריסו וברדווסט, שזו נקניקייה גרמנית משומרת, מאוד שומנית ומלוחה, כמו הדוד האיכותי והמוצלח יותר של הקבנוס. האיש החביב שפרפר מאחורי הדלפק אמר שזה יכול לקחת עשר דקות, אז ביקשנו בירה אמבר אייל של jems מהחבית לזמן ההמתנה, הוא חייך וצעק "ניר, שים להם חצי פילזנר", ולנו אמר "אתם תאהבו אותה יותר, היא יותר חזקה" ואכן אהבנו אותה.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
לחפש את השומן. לנקניקיות אומנם לקח יותר מעשר דקות להגיע, אבל הן היו שוות את ההמתנה. בתוך שקיות נייר לבנות קיבלנו לחמניות אצבע פשוטות שעברו חימום קל וקיבלו קריספ מבחוץ, בתוך כל לחמנייה חרדל, כרוב כבוש ועליהם נקניקייה ארוכה שבלטה שני סנטימטר מכל כיוון, עסיסית ומכובדת בגודלה. הביס הראשון הוא נקניקייה נטו. המדד הראשון בכל נקניקייה והשני בחשיבותו, הוא מה שהאמריקנים קוראים לו snap, הקרום החיצוני של הנקניקייה שמתפצח בפה ומשחרר את מיצי הבשר ונטיפי השומן הכלואים בפנים. מה שמביא אותנו ישר למדד השני והראשון בחשיבותו - אחוזי השומן. בשני המדדים הללו הנקניקיות בדנירוס קיבלו 10/10. אם כי לא ניכר היה ההבדל בין הנקניקיות, והצ'וריסו בעצם הייתה ברדווסט מעט יותר מתובלת, מה שלנו כלל לא הפריע.
לדגדג את באי המקום. הביס טעים, מלוח וחזק. אנחנו נהנים מאוד מהאכילה. זה נכון שלחמניית אצבע קלאסית זו לא הלחמנייה הנכונה לא במרקם ולא בגודל. היה כדאי להשתמש בלחמנייה קטנה יותר ורכה כזו שהנפח שלה כמו הולך לאיבוד עם הביס, אולי אפילו לחמנייה מקמח תפוח אדמה. לחמנייה שתשב בשקט ותיתן לנקניקייה להיות מרכז העניינים. אבל גם לחמניית אצבע טריה היא יחסית רכה וטעימה. החרדל חד וחריף, וקיבל מריחה של סכין כך שיש קצת ממנו בכל ביס. הכרוב הכבוש מהסוג הפשוט - כרוב, מלח, מים מקופסת שימורים. בדיוק מה שהיה צריך כאן - רטוב, מלוח, קצת תוסס ומוסיף קראנץ'. ובסך הכול החוויה נהדרת ויורדת חלק בגרון עם לגימה נאה של בירה קרה ששמרנו לסוף.
בקיצור. ניר (דה נירוס) בעל הבית מתיישב איתנו, מוזג לנו ערק כנהוג בשעה זו של יום שישי, מספר לנו על התענוג שלו לארח, לדבר ו"לדגדג" כדבריו את באי המקום. הוא אומנם לא אחראי על הבישולים, אבל לקבל את האורחים בסבר פנים יפות מאוד הוא יודע. בימי שלישי בשמונה בערב הוא מנגן שם מוזיקה יוונית והאווירה מתחממת ותוססת, כיאה לקונספט של חצי בר חצי מזללה. זו אכן לא חתולייה קלאסית שמתאימה לארוחת פועלים באמצע יום עבודה, אבל בהחלט מקום לסגור בו את היום.