אין על הביס האחרון לסיבוב הטעימות השבועי ג'ו לא מצטרף הפעם, הוא חולה ונשאר בבית ויחד איתו גם החך המעודן שלו. וכדי לא לצאת לבד למשימת איתור חתולייה, אני מזמינה את חברתי הקולינרית תמה. אנחנו עוברות מקום אחר מקום בדרום העיר, ולא מוצאות את זה שעומד בסטנדרט החתולי שלנו. ובתום הליכה ארוכה אנחנו חוזרות כלעומת שבאנו אל נקודת ההתחלה ונכנסות ל"פיתה פיתה", המקום הראשון שראינו ולא נכנסנו אליו כי כבר ביקרנו בהמוני מקומות כאלה. ופיתה תמיד אפשר לאכול. מתוך רשימה של 11 פיתות אנחנו בוחרות את מספר אחת ושתיים ברשימה - פרגית וקבב (על טחול ממולא נוותר הפעם ברשותכם), המחירים נעים בין 46 שקלים לפיתה קבב, עד 135 שקלים (!) לפיתה כבד אווז. רצינו גם צ'יפס אבל היה רק תפוח אדמה מדורה, אז השלכנו עליו את יהבנו והתיישבנו בציפייה דרוכה לאוכל שיגיע.
"חמודה, מה לשים לך?" שואל אותנו בחור בן גילנו, שעל החולצה שלו כתוב 'מה לשים לך בפיתה אבאלה'. הוא ממלא את הפיתות לפי בקשותינו ומוסיף לנו צלוחיות קטנות עם סלטים. בביס הראשון שלי אני מקבלת רק פיתה רכה וטחינה, מעלה נוסטלגיה של סגירת פינה פשוטה של ילד רעב ביום שישי בצהריים, אבל משם אין ביס אחד בלי בשר. הכול באמת טעים. אנחנו זוללות כל אחת את הפיתה שלה, ומדי פעם נזכרות שאנחנו במשימה ומחליפות פיתות.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
בתוך הפיתה. בפיתה קבב נכנסו ארבעה קבבים, לא מיוחדים מדי אבל כן טעימים מאוד, והביס מאוזן. בתוך הפיתה יש טחינה, סלט ירקות, חריף, כרוב ובצל מדורה שמעלה את הכול כמה רמות למעלה. הבצל נמצא גם בפיתה פרגית ויחד עם תערובת תבלינים מעושנת על פרגית עסיסית ובעזרת טחינה לימונית זה תענוג צרוף. מדי פעם מגיע ביס חריף מעורר ומשמח. יש בפנים גם כמות טובה של סלטים ששומרים על הרעננות, והפיתות מלאות לעייפה, אבל לא מתפרקות ולא נוזלות. הישג לא מבוטל בז'אנר הפיתות העמוסות.
סלט צד. מוגשים בצלוחיות מגוון לא רב של סלטים: חמוצים מקופסת שימורים, סלט עגבניות חריף (סטנדרטי), סלט כרוב לבן וטחינה (שלא יחסר, ובאמת לא חסר). ללא חידושים גדולים.
ראש תפוד. בינתיים הגיע גם התפוח־אדמה מדורה שלנו. שהוא לא יותר ולא פחות מתפוד בודד מבושל, שרוף קצת מעל הגחלים וחתוך לרבעים. הטעם בהתאם, פשוט ולא מרגש, והמסקנה היא שאם אין צ'יפס, לא מזמינים תחליף, עוד לא פגשתי תפוח אדמה שעמד ברף הציפייה מצ'יפס. וזאת פעם אחרונה שאני משלמת 24 שקלים חדשים על תפוח אדמה יחיד.
בשולחן ליד. יושבים על הבר ומתחלפים בקצב מג"בניקים לצד תושבי יפו שבאו לאכול ארוחת ערב מוקדמת, אוכלים כבד בצלחת ושותים פחית פאנטה. נצפו גם שוטרות מהסיור המקומי, וכמה מוכרים מהמקומות מסביב שבאים לקחת פיתה של אמצע משמרת. הרבנים מהתמונות על הקיר מצטרפים להמולה ומעל הכול מזמרת לה שרית חדד של פעם. וככל שמתאספים הלקוחות המוזיקה עולה ומתגברת. העיצוב של המקום נראה מודרני אבל הנוכחות האנושית מגלה שזה בעצם מקום שכונתי כמו בסיפורים של פעם.
על המקום. ביס אחרון של חתולייה הוא הכי טוב: ריכוז טעמים גבוה, רמת שובע ושביעות רצון בשמיים, ופה הביס הזה גם עדיין מלא בבשר. טבילה קטנה בסלט עגבניות, וסוף הסיפור. מקום שמגיש פוּאָה גְרָא (כבד אווז) בפיתה זה בהחלט מקום של שני קצוות, וכזה הוא המקום: יודע גם לשים כבד אווז על גחלים בוערות וגם לתת לך חמוצים מהפחית ומעל הכול גם פשוט להשביע. הפיתה גדושה בכל טוב, המקום משפחתי בלב שוק הפשפשים. יש גם פורטבלו לטבעונים ובימי שישי יש ספיישלים מיוחדים. נהנינו מאוד מהפיתות, כל השאר היה בסדר. בסוף, כמו תמיד, מה שחיפשנו בחתולייה מצאנו בפיתה.