הקבב הראשון בחיפה מביא לאנשים בדיוק מה שהם צריכים

עם כל הכבוד לטעמים שחיפה ידועה בהם, כמה מוסדות קיימים בה עוד מימים ימימה. בחיפה יש שווארמה, חומוס, דגים על הטיילת, אבל "יעקב קבב" הוא אחד מהטעמים שיש הרגשה שממש נולדו שם. החיפאים אמרו לנו שסניף בת גלים זה לא האחד הכי "אסלי" אבל הוא הראשון, אז לשם הלכנו. קבבייה שכבר 33 שנה מחזיקה מעמד באותו מקום קטן, עם אותו עשן מתפזר ברחוב ועם אותו תור של אנשים שזמנם קצוב אבל התיאבון שלהם גדול.

באנו שלושה חברים, שניים עייפים מסוף יום עבודה ואחד ישר מהמילואים, וחיפשנו לנשנש משהו טוב. המקום כבר היה בשלבי סגירה - הבשר כבר ירד מהדלפק ורק ריח של גחלים נשאר - אבל בעל הבית ראה אותנו מתקרבים ולא היסס: הוציא ערמה של קבבים וזרק אותם על האש, כאילו חיכה לנו. במין מחוות נדיבות טהורה, אפילו לא שאל, פשוט הדליק את הגריל מחדש. התיישבנו עם שתי בירות שחורות ואחת רגילה, וראינו איך מתחת לאותו גג זמני מתערבבים להם חיילי בה"ד חיל הים, רופאים במדי בית חולים שברחו באמצע משמרת אינסופית וסטודנטים שסיימו יום לימודים. כולם מחכים לאותה פיתה, לאותו ריח של עשן. זה מקום שכאילו מושך אליו את העוברים והשבים כמו מלכודת זבובים.

הקציצה. הקבב של יעקב הוא מהזן השטוח, מזכיר בצורה שלו המבורגר קטן, אבל בטעם הוא רחוק מהקציצה הזו כרחוק מזרח ומערב. יש לו צבע ורדרד ויפהפה במרכז, עסיסי ורך, עם ריח של בערך מיליון תבלינים. עיסה שנילושה כראוי, מפוצצת טעמים, בעיקר מלוחים. אפילו מלוחים מאוד, אבל עדיין בתוך גבול הטעם הטוב. אולי אפילו נגדיל לומר שיש שם טעם של מונוסודיום גלוטמט, ומי שיודע להשתמש במונוסודיום יודע מה טוב. מעל הפיתה נשפכת טחינה עשירה וסמיכה בדיוק כמו שאנחנו אוהבים ובתוכה, אריסה חריפה, שום, כרוב לבן וסלט עגבניות חריף. כששאלתי אם יש ירקות על האש, הוא חייך ואמר: "איזה ירקות אתה רוצה? מה שתרצה אני שם לך". חומוס חריף, פטרוזיליה, בצל עם סומק - הכול נכנס פנימה בלי חוקים ובלי מידה מדויקת. אין סדר מסוים בפיתה, אבל בטוב טעם של מי שמכין את זה שלושה עשורים.

ביס בשר. יש שני סוגי פיתות: האחת רכה ושמנמנה מלאה כיסי אוויר, כזו שיודעת לספוח את הנוזלים; והשנייה דקה וצמיגית, בעלת ביס, כזו שיודעת להחזיק את כל המנה ביחד לאורך זמן. ביעקב קבב בחרו בפיתה השנייה, והבחירה נכונה בהחלט. אין "פארש" בפיתה, כל ביס מלא עד הסוף. גם בתחתית הפיתה, במין סירה הזו שנשארת בסוף, חבוי עוד קבב קטן, "קבב הפתעה", כך שאין ביס בלי בשר. מהלך חינני, כמעט פיוטי, שמשאיר אותך עם טעם של עוד. "לא לא, זה קבב טוב", שמענו את אחד הבחורים ממלמל לעצמו בין הנגיסות.

המקום הטוב. האם זה המקום לשווארמה? כנראה לא. בחיפה, שידועה כעיר השווארמות, יש מקומות טובים יותר ואין טעם להתחרות. אם כי בסוף היום הגליל שלו דווקא גולח עד תום. הקבב זה הסיפור כאן. אם אתם רוצים את הפשטות, את הישירות, המליחות, את הטעם המוסדי של מקום שממנגל להמונים כבר שנים, זה המקום. בסוף הערב אחד החברים אמר שהוא לוקח עוד חצי מנה. "היה לנו יום קצה", הוא חייך. ואנחנו חשבנו לעצמנו שאולי זו בדיוק מהות החתולייה: לא מנה מפונפנת, לא חידוש קולינרי, אלא אוכל שעושה סוף יפה ליום ארוך. 33 שנה אחרי, קבב יעקב נשאר מוסד חיפאי שמגיש לאנשים פשוטים, חיילים, רופאים, סטודנטים - את מה שהם צריכים: בשר בפיתה, קצת חריף, קצת עשן, וקבב הפתעה בסוף.