אצלנו בבית, כל שנה בשמיני עצרת אמא מכינה כרוב ממולא לחג. הבשר מסמל את מידת הדין וכדי לעדן אותו אנחנו עוטפים אותו בכרוב או בבצק - הם "מידת הרחמים". וכל זה כדי שיהיה לכולנו א גיטע קוויטל - פתקא טבא. כי הרי זמן חיתום הדין הוא בשמיני עצרת. ויש הטוענים שכמו שהבשר הוא מידת הדין, כך החלב הוא מידת הרחמים. בוודאי תבינו למה בשמחת תורה השנה החלטנו לוותר על מידת הדין, לפחות לזמן קצר נשהה רק במידת הרחמים.
אז חיפשנו מקום לאכול בו בצק וחלב ושמנת וגבינה - מה שנאמר להדר. וכך הגענו אל הפיצרייה במושב נופך. אורות לבנים, טאבון רחב וחם, פרגולה עשויה משאריות עצים וחתיכות פאנלים, ארבעה ספסלים ארוכים ניצבים זה לצד זה, ומפות פלסטיק משובצות אדום־לבן שמהודקות לשולחנות עם אקדח סיכות שעושה קרעים בפינות.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
המקום לא מתוקתק ולא מבולגן, לא נקי מאוד אבל גם לא מלוכלך, בהרבה מובנים הוא נראה כמו שהייתם מצפים שחתולייה תיראה. אולם חומרי הגלם שמשתמשים בהם שם הם לא של חתוליות בכלל, וכך גם המחירים. ברקע עוד דיסק של טונה וכל המקום אפוף ריח פטריות חרוכות. במבט ראשון קשה לדעת אם המקום הוא צל"ש או טר"ש, אבל הוא בטוח מעניין, מסקרן, מקום שאתה מרגיש ששווה לשבת בו כמה דקות עם בעל הבית.
מכיר את יקיר? על השולחנות סטים של אורגנו יבש, שבבי צ'ילי, תבלין פיצה ושום, ונראה שכל בני המושבים והיישובים באזור מתקבצים שם. אחרי קבלת פנים קצרה ומלאת אהבה מבעל המקום יעקב (יקיר בלשון העם) הוא מציע לעשות לנו שתי אישיות - האחת מנת הדגל של המקום – "ספיישל בטטה": פיצה לבנה עם מחית בטטה, רוטב שמנת 42 אחוז שהוא מבשל במקום ומוצרלה ממעל. והשנייה "מרגריטה קלאסית": רוטב מעגבניות טריות מרוסקות ומוצרלה. כשהפיצות בתנור היו ליקיר כמה דקות פנויות, הוא בא להתיישב איתנו וסיפר לנו על אהבתו למקומיים ועל האנשים מגיעים מראשל"צ ומרחובות, מפתח־תקווה ומהמושבים שבאזור. ועל התרומות שהוא נתן מדי ערב לשיירות ההאמרים שחנו במושב ב־7 באוקטובר ובחודשים הראשונים של המלחמה.
| צילום: ג'ו ונאוה
על המקום. הפיצרייה פתוחה כבר תשע שנים, ולא נסגרה בקורונה וגם לא בזמן המלחמה. את כל הנשמה שלו יקיר שם במקום. ולא רק בפיצות, בפסטות, בסלטים ובמאפים שיוצאים מהמטבח הוא משקיע, גם ואולי בעיקר באנשים הוא שם את הנשמה - הילד שמגיע עם החברים ואין לו כסף מקבל משולש, ויקיר אומר שאבא דיבר איתו ושילם. או שני השכנים מהמושב שלא מדברים כבר 15 שנה, ופה במקרה הם מתחילים לשוחח.
היד החמה. הפיצות יצאו שתי אליפסות אישיות חמות וגבינתיות, ויקיר לא התאפק והוסיף על חשבון הברון משולש פסטו וכמהין וכוסות ברד בטעם אוריאו וניל. אנחנו, שכבר החלטנו שאנחנו במידת הרחמים, לא נדקדק בקוצו של יוד ונדון את הבצק כמה שהוא צריך להיות - אוורירי, או את מחית הבטטה ורוטב השמנת. הפיצה ניתנה בכאלה אהבה ונדיבות שפשוט היה כיף לנו לאכול אותה כמו שכיף לאכול פיצה מעדנות ישר מהתנור.
כמה זה עולה לנו. פיצה אישית עולה 40 שקלים, משפחתית 70, וענקית 85 שקלים. קצת יקר לטעמנו בשביל פיצה, אבל המסר שיקיר העביר שווה גם הרבה יותר. המילים שלו ליוו אותנו לרכב ולאורך כל הנסיעה. הלוואי שנהיה שכנים טובים יותר השנה.