גלויה לעין כול, בלי להתנצל על כלום, מוצבת בלב נהריה חתולייה לפי הספר. הדבר הראשון שתופס את העין ב"סנדוויץ' בר דניאל" זו כמות האנשים שממלאים את השולחנות, עד האחרון שבהם - בפנים, מעבר לדלפק, במרחב המרכזי, ובחוץ סביב המבנה מכל כיוון. שלל לקוחות מרוצים נוגסים בבגטים מטפטפים, על ספסלי רחוב או על שפת המדרכה, פשוט כי אין מקום. ובה בעת שני טורים של נהרייתים רעבים מחכים לבצע את ההזמנה שלהם אצל מישל בעל הבית שעומד בקופה. אנשים מכל העדות והמגזרים, משפחות ברוכות ילדים, נוער, בנות העיר, זוגות, חבורות ילדים, חיילים סדירים ומילואים וכולם אוכלים את אותו הדבר עם אותו חיוך על הפנים ואותו הרוטב נוטף מהסנטר. מגשים מתפנים משולחנות ועוד לפני שהם מספיקים לעבור ניגוב מונחים מגשים חדשים. כל הסצנה הזו מתרחשת בשבוע קיצי "רגיל" וביום רביעי ב־23:30 בלילה! רק המחזה הזה היה שווה את הנסיעה. עד שהגיע תורי כבר שני אנשים הספיקו להציע לי לעקוף אותם בתור בשל היותי חייל, ומישל הציע לפנק אותי מעבר להנחה המיוחדת שיש במקום לחיילים. שאלתי אותו מה זה הטריאקי ואם הוא מומלץ, והוא בלי למצמץ ענה "השניצל הכי מומלץ... אבל נעשה לך גם גם", אני כמובן לא סירבתי.
מפעל הביס. הדלפק הוא מכונה משומנת של הכנת סנדוויצ'ים. לפחות שמונה עובדים, כל אחד בתפקיד: אחד מורח, אחד חותך, אחד ממלא, אחד מנגב, וכולם מסונכרנים כמו גלגלי שיניים בתנועה. הבגט נשלף מעגלת בגטים שזה עתה יצאה מהתנור. ממש כך, הבגטים ממשיכים להיאפות במקום גם בשעות הלילה המאוחרות, שחלילה לקוח לא יקבל בגט שנאפה בבוקר. ועובדי הדלפק ממלאים את הבגט במיונז שום, חריף, חצילים מטוגנים, סלט כרוב לבן, ומוסיפים בחצי הראשון של הבגט ערמה יפה של רצועות חזה עוף שמנמנות מוקפצות בטריאקי כהה, ושלוש שכבות של שניצלים טריים בחציו השני. הכריך הארוך מגולגל בנייר, נחצה לשניים ומונח במגש שבכפות ידיי המצפות. אני מוציא לי סודה קרה, עורם ערימת שיפקות בצד ויוצא למסע ציד לתור אחר שולחן פנוי. "תביאי מקום לחייל לשבת. בוא־בוא חייל", זוג חברות שבדיוק סיימו את הארוחה שלהן מפנות לי מקום. עוד לפני הביס הראשון ניגש אליי ילד, אולי בן 13, לוחץ לי את היד ואומר "אני רוצה להגיד לך משהו. תודה רבה לך, תצליחו בכל מה שאתם עושים, אתה והחברים שלך". בשום עיר בארץ לא הרגשתי כזו אהבה לחיילים כמו באותו לילה בנהריה.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
טעם מקומי. ועכשיו לעיקר. חזה העוף שמנמן ועסיסי, לא יבש, גם לא טיפה. הטריאקי קצת מתוק מדי, טעם של רוטב קנוי, אולי קצת זול. אבל לא הייתי מופתע במיוחד כי עצרתי לאכול בנהריה, לא בטייוואן. הכרוב פריך וחמצמץ, החריף עוטף את הפה בחריפות מעודנת, והכול ביחד ממש על הכיפאק של ביס. הבגט פריך ופציח מבחוץ, רך ואוורירי מבפנים. לא בגט שאוכלים בשאנז אליזה בצרפת, אבל כל לחם שעוד חם מהתנור הוא לחם נפלא לסנדוויץ' ואין לי עליו תלונה אחת.
אהבתי במיוחד. השניצלים של דניאל סנדוויץ' בר לעומת זאת באמת פצצה. דקיקים, חמים וטריים, עטופים שכבה צפופה ואחידה של פירורי לחם זהובים עד חומים. קריספיים כאלה שאפשר לשמוע את הקראנצ'ים באוזן במשך כל הלעיסה, ובאותו זמן עסיסיים ורכים גם בעובי כזה. עם שלוש שכבות שניצל בכל ביס אתה לא שוכח איזה סנדוויץ' הזמנת.
לסיכום. הסנדוויץ' בר מציע שלל כריכים צמחוניים (טונה, חביתה, שקשוקה) ועד לבגטים עם מגוון נקניקים, חזה, שניצל ורוסטביף. רק בוא תאכל. 24-35 שקלים לחצי בגט ו־39-53 שקלים לבגט שלם. האם האוכל שווה את המחיר? פה לא נשאר מקום לספק, הקהל הצביע ברגליים.