שוב מילואים, שוב בצפון, שוב על מדים, שוב אני פה ונאוה שם. אבל גם בצבא צריך לאכול, וגם בצפון הרחוק יום שישי זה שישי. אז שמתי בווייז של רכב הדויד הממוגן "קיבוץ אילון" והבאתי איתי את כל החפ"ק מג"ד. הפעם לחומוס אבו ברי. גיא בעל הבית כבר סוקר מכמה כיוונים ושמו הולך לפניו לא רק בגלל החברות שלו עם השף יוסי שיטרית, אלא בעיקר בזכות הקערות שיוצאות לו מהמטבח. הוא עצמו דמות קיבוצית־משהו - צנוע, אבל עם נוכחות, משרה אווירה של איש מהצפון. נעים מזג, חביב ורגוע, אבל גם רציני ומתוקתק. המקום שלו נקי, מסודר ומקושט בצנצנות זכוכית גבוהות מלאות גרגירי חומוס יבשים, בקבוקי שמן זית, ברז בירה מנצנץ וקופסאות של זיתים כבושים למכירה. הכול נראה קצת "פיין" יחסית לחומוסייה צפונית טיפוסית. אין פה אווירת שישי מתלהבת של שוק, אלא יותר שלווה קיבוצית איטית: שישי מתמלא לאט באנשים רגועים, משפחות שחוזרות מהבריכה או מטיול ביער הסמוך, לוחמים בחופשה קצרה מהמילואים, וגם כמה מקומיים שמגיעים פשוט כי זה החומוס שלהם.
עומדת בפני עצמה. המג״ד הזמין משוואשה. חמימה, לימונית, גדושה גרגירים רכים, אבל לא עד כדי כך שאיבדו את הצורה שלהם. עדיין שמרו על הגוף שלהם, עם ביס נעים. השום חי והכמון טחון טרי, שמן הזית צהוב־ירוק איכותי נמזג מלמעלה. מנה רעננה וטרייה שאפשר ליהנות ממנה גם ישר מהכפית, לא צריכה עזרה לא מהפיתה ולא מפרוסת הבצל. כשכל המרכיבים איכותיים לא צריך להתחבא מאחורי כלום.
המקרקעת. קצין האגם, שהוא גם הקה"ד של הגדוד וגם אנין טעם ובעל חך תל־אביבי הזמין את החומוס־פטריות. יפות ושמנמנות, חצויות לשתיים ומוקפצות במחבת על אש גבוהה לזמן קצר. הביס בשרני ורענן של פטרייה וטעם אדמתי שמקרקע את החומוס האוורירי החלק.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
האיזון המושלם. החומוס סביח הייתה בחירה של קצין הקשר של הגדוד. בחירה מוצלחת בהחלט. התוספות - חציל, גרגירים וביצה - יצאו חמות וישבו על החומוס כאילו הן כבר מכירות אותו ממנה אחרת. הקסם לדבריו היה "בבאלאנס המדויק בין החומוס לטחינה". ואכן החומוס באבו ברי הוא טחינאי בהחלט. גם במנה הזו הכול עדין, נקי, כמעט אוורירי. עמרי (הקשר"ג), שלא מחשיב את עצמו לחומוסאי גדול זרק בחיוך: "אכלתי בבלו בס, אכלתי באבו חסן, והחומוס פה נותן פייט".
ללא רבב. הייתי בתפקיד, ורציתי לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר אז ביקשתי קערת חומוס נקייה. חומוס גרגירים ושמן זית. אבל לא התאפקתי והוספתי גם ביצה. החומוס עשיר, גדוש טעם של טחינה איכותית, וחלק. כזה שתנגב גם שעה לא תמצא חתיכה אחת של גרגיר ולא כל שכן קליפה. מרקם שאין להשיגו אלא בשיטה אחת, טחינה עם קרח. וזה קונה אותי בכל פעם. המלצרית הקיבוצניקית שראתה מהצד חייל גומע חומוס בכזו שביעות רצון נכנסה למטבח וחזרה עם מנה נוספת על חשבון הבית, וגם הקערה הזו חזרה למטבח מנוגבת ונקייה יותר מכזו שזה הרגע יצאה מהמדיח. תענוג צרוף.
עושים חשבון. מחירי המנות נעים בין 37 ל־42 שקלים, ובשביל בשר תעגלו ל־50. כל זה לצד זיתים, שיפקות, חריף אריסאי ואדמדם, פרוסות בצל, חתיכות עגבנייה וסלט ישראלי טרי. המג"ד טען שאלו הזיתים הטובים ביותר שאכל אבל הוא קצת מגזים. את המשפט הזה שמעתי ממנו כבר שלוש פעמים השבוע. מה שכן הכול טרי־טרי, נקי, ואיכותי. ולדעתי זה הסוד באבו ברי: אכילה של חומוס עם מוצרי גלם איכותיים, בזמן שאתה מוקף בירוק היפהפה של הצפון הרחוק. חומוס באווירה כזו של הקיבוץ, והרוגע של יום שישי שמשי יכולים לרגע להשכיח ממך את המדים.