בלב העיר העתיקה של באר שבע ניצבת מסעדה, ובכניסה למסעדה שלט בכתב יד המכריז: "בס"ד הבית התמני למה זול פה מפני שאני בעל המקום אני הטבח אני מלצר אני עושה פיתות אני קניין אני שוטף כלים אני עושה סלטים אני משגיח כשרות בהשגחת העדה התמנית". לצד השלט מונח תרמוקן אדום ישן ועליו שלט עם לוגו של תמי 4. מסעדת הבית התמני היא מקום לא מהעולם הזה. שלטים נוספים בכתב ידו של הבעלים נתן, כמו זה שבכניסה, מפוזרים בכל פינות המסעדה וסביבותיה.
המקום הטוב. נתן, 70, חובש כיפה, מדבר בדיוק כמו השלטים שלו, יורה שאלות בקצב מהיר ובמבטא, וגם עונה עליהן: "מה תרצו להזמין? ארבע מנות? נעשה לכם מיקס. אתם רוצים גם מרק רגל? בסדר, נסדר אתכם. יאללה הייתי פה", ומוסיף: "אתם האחרונים שלי היום, יש לי חתונה, אמא שלי מתחתנת". התקשרנו מראש כדי לשאול עד מתי המקום פתוח, והוא ענה "עד שייגמר האוכל". אין סימן טוב מזה למקום טוב. מקומות כאלה מרגשים אותנו, ועושים לנו חשק לטעום ולכתוב מיד.
פותחים שולחן. צ'יק צ'ק השולחן מתמלא בפיתות אשתנור מסורתיות שנשרפות בתנור עצים במקום, בקעריות סלטים - חומוס, כרוב, חילבה, תירס, טחינה, בצל, סחוג, עגבניות מרוסקות וסלק - ולצד כל הטוב הזה מוגשות לשולחן גם ארבע צלחות מהבילות של מרק אדום כהה, עם חתיכות עצם בקר צפות בכל צלחת. מרק שמן, עוצמתי. לא סמיך כמו שהיינו מצפים, אבל בהחלט עשיר, עם גושים של שומן ומח עצם רך. עגבנייתי, מלא בפפריקה וחריף.
צילום: סטודיו מקור ראשון
צעד תימני. חברנו רון התימני בן התימני הוא שהביאנו הנה. הוא ואבא שלו, שמגיעים במיוחד לבאר־שבע, הם לקוחות מוכרים במקום. רון מלמד אותנו כמה חילבה לשים במרק ויודע גם לבקש לימון, מה שמקליל, מעדן ומוסיף רעננות למרק. החריפות מדויקת, פותחת את הצ'אקרות בול במידה ומעוררת חשק לעוד. נתן בא מדי פעם לוודא שאנחנו מרוצים ושאנחנו מוכנים להמשך. הוא מסמן על תחתית השולחן הריקה: "תלחצו בלחצן כשאתם מוכנים למנה הבאה".
רק בשר. המנה הבאה ממלאת את כל השולחן - יש כאן כבדים עם ערימות של בצל מטוגן, בשר לחי חום כהה מרוב בישול, בשר בקר שיושב בתוך שלולית כתומה, ארבעה שיפודי קבב ארוכים שמעליהם זרוקה חתיכת פרגית עסיסית, ובצלחת האחרונה תפוחי אדמה ובצל מטוגנים, כהים ורכים עד כדי כך שלא מובן איך זה מסתדר יחד. ממש תענוג. מה שבטוח - זאת לא ארוחה מתאימה לתקופת מבחנים.
מסעדת הבית התימני האורגינלי | צילום: ג'ו ונאוה
הכבד מצוין, קצת חרוך מבחוץ ורך ונימוח מבפנים. הפרגית פגז, פרוסה דק, עסיסית ופשוטה. כל מה שירד מהגחלים הוא אחלה, אבל בתבשילים נמצא השוס. בשר הלחי מקבל מקום של כבוד - גדוש טעם קינמוני, מתוק, רך כמו החיים. אפשר לנגב אותו עם חתיכה מהלחוח שנתן צירף לחגיגה, מפוּצץ טעמים, אפילו קצת מזכיר טעם של אוכל הודי. אבל כשאנחנו שואלים את נתן על התיבול הוא מכריז: "מה פתאום! אין לנו קינמון במטבח, מה אנחנו, אנגלים? וגם אין שום דבר מתוק, לא סוכר ולא סילאן, זה רק הבשר של הלחי". תעלומה.
קטנה על המקום. בשלב הזה אנחנו מלאים, ומבקשים מנתן שבמקום שידחוף לנו עוד אוכל, יספר לנו קצת. הוא התחיל בכלל בתור ירקן, ואז פתח את המסעדה בשנת 1980, ובכל כמה שנים עובר מקום בתוך באר־שבע, אבל זה לא הפריע לו לקבל מקום של כבוד בעיר, ואנחנו בהחלט מבינים למה.
לסיכום. כמה יעלה לאכול כאן? נתן מציע מנת חארטה בארטה - מנה למי שמתלבט ומתמהמה יותר מדי. ב־75 שקלים תקבלו טעימה ממגוון תבשילים, סלטים ופיתות, ותשבעו לשבועיים. אפשר גם להזמין מנה ספציפית, אבל את זה נשאיר למקצוענים. היינו חוזרים לשם גם רק בשביל קערת מרק.