כבר 52 שנה שקשוקה סיניור מוכרים את אותה השקשוקה בדיוק, מאותו אוטובוס בדיוק, שלא זז מאותו הצומת. על כביש 40 בצומת בית־אלעזרי יושב אוטובוס צהוב שעבר מתיחת פנים קלה, ודרך החלון שפתחו חיים סיניור ואשתו תמי בדופן הרכב הם הגישו תמיד שקשוקות, מרגזים, חביתות ושניצלים לעוברים ולשבים.
חיים ותמי כבר יצאו מאז לפנסיה, ומאור, האחיין של חיים, תפס את המושכות וממשיך לתפעל את העסק המשפחתי. הוא הבטיח לנו אישית שהשקשוקה אותה השקשוקה, "לפי הוראות היצרן". רק שמענו לחשושים על המקום וישר שמנו פעמינו. הגענו כהרגלנו בקודש בשישי בצהריים, מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה. כשהגענו התברר שבשישי מגישים רק חלת שניצל. הריח היה משכר וחיתוכי השניצל נשמעו פריכים, אבל יצאנו כלעומת שבאנו. שניצל בחלה תענוג, אבל לא לטעום מהשקשוקה זה פשע. אז חזרנו באמצע השבוע.
הגענו בצהריים לפני 12, וחנינו לצד שאר המכוניות שעצרו בצד הדרך. ליד שני שולחנות גדולים הסבו מגוון אנשים: חיילים, שוטרים, פועלים, קבלנים ואנשי קבע מבסיסי חיל האוויר הסמוך ישבו לאכול יחד על מפות שעוונית בדוגמת משבצות אדום־לבן מול האוטובוס הצהוב. כולם בלסו בגטים נפוחים, נוטפי טיפות אדומות. אחד הבחורים בדיוק סיים לאכול, וניגב את הסנטר בחיוך מסופק. מאור שאל אותו: "איך היה? הכול בסדר?". כשהוא ענה "שמע אחי, כמו פעם, לא השתנה כלום", ידענו שבחרנו נכון.
ביקשנו בגט שקשוקה ופיתה חביתה מרגז. המרגז נגמר, ועוד לא 12 בצהריים. זה רק פתח לנו את התיאבון. יאללה, שיהיה שניים בגט שקשוקה.
אדום עולה. קודם כול מזג לנו מאור כמה כפות של הרוטב האדום החרפרף מהסיר הענק של שקשוקה אדומה שישב על הכיריים כדי להספיג צד אחד של הבגט. ואז שלוש ביצים, וביניהן גושונים של חומוס, חריף אדום, בצל, חציל מטוגן, פטרוזיליה, כרוב לבן. גלגל הכול בנייר עטיפה ושם בצד קערית צ'יפס, שיפקות וזיתים.
בא בבגט. הבגט טרי, רך מבפנים ובעל התנגדות נעימה בביס במעטפת. יודע להכיל טעמים חזקים ואוכל רטוב בקלי קלות. הזיתים מלוחים וטובים והשיפקות עושות דמעות בעיניים וגיהוקים. הכול ממש כמו שצריך להיות. השקשוקה שופעת תבלינים ועתירת טעמים: מרגישים את גרגירי התיבול על הלשון הרבה אחרי שהביס יורד בגרון.
בלב העניין. לא נשקר, הביצים לא מוכנסות לפי הזמנה אלא בנגלות של 30 בכל פעם, כך שהן לא תמיד יוצאות עם חלמון נוזלי כתום ועשיר, כמו שהיינו חולמים שיצאו בשקשוקה ביתית מושלמת, אבל זה באמת לא מה שהסנדוויץ' הזה צריך. החלבונים כאן ספוגים בטעם עד כדי כך שהם מקבלים גוון חום בהיר, כמו ביצים של חמין, והחלמונים קשים אך לא יבשים ומוסיפים את השומניות המצופה מהם, גם בלי הרטיבות. האמת, רטיבות היא הדבר האחרון שחסר כאן בבגט.
חוויה מתפתחת. אינדיקציה לסנדוויץ' בגט טוב: הוא מתחיל גדול, שופע ובעל חתך עגול. אחרי מספיק ביסים, לקראת הסוף, הוא נמעך בדרך למין פיתה קריספית פחוסה ונפלאה. החומוס משחתי וטעים, הכרוב עם הפטרוזיליה פריך ורענן, החציל שומני, הבצל והחריף נותנים עקיצה מדודה ונצרכת, והכול ביחד פשוט על הכיפאק. האוכל באמת פשוט ובאמת טעים. לא בא להתחרות על כוכב מישלן, בסך הכול בא להשביע אנשים טובים בהפסקת הצהריים.
לסיכום. את הטוב הזה תוכלו לקנות ב־30 שקל לפיתה, 35 לבאגט ו־40 לצלחת. ואם יהיה לכם מזל ויישארו מרגזים תוכלו להוסיף אותם לכל מנה בחמישה שקלים.