בשעת דמדומים נפגשנו בחניה של החושה ליד השער של בת־עין עם האח הבכור וגיסתנו, בדיוק בזמן לתפוס את הצבעים האחרונים של השקיעה. האח ואשתו הם האנשים שהכירו לנו את המושג חתולייה, עוד לפני שלמדנו להבדיל בין פיתה ללאפה, והגיע הזמן לשבת גם איתם. ידוע שהשקיעות בבת־עין הן הכי יפות, וידוע שבבת־עין גם תקלה טכנית זמנית לא מפריעה - החשמל נפל אבל הכול פועל, ילדים רצים אבל כולם לוקחים ת'זמן, ויש תחושה של עולם מקביל בגוש עציון.
הפעם, מושא המדור באמת אקסקלוסיבי. מדובר בפודטראק ללא שם, שפתוח רק בימי שני וחמישי בין השעות 17:00 עד 22:00, וככל הנראה במהלך החודשיים הקרובים בלבד. במקום מציעים קבב, אסאדו מפורק, עראיס ופלאפל, הכול נעשה במקום והכול בפיתה. בצד מוגשים סלטים, חמוצים וכבושים פרי ידיו של בעל הבית, וכדי לשתות משהו יש פחית קולה אדומה או שליש של סטלה. ככה אנחנו אוהבים, תפריט פשוט שלא מותיר לנו המון אפשרויות. בלי להתבלבל הזמנו פיתה אסאדו, פיתה קבב, פיתה עראיס ועוד מנה של קבב ואסאדו בצלחת למי מאיתנו שירצה לוותר על הפחמימה ולצלול ישירות לחלבונים. וכמובן שלושה שלישים שילוו אותנו במסע הקרניבורי שאוטוטו יוצא לדרך.
הכי הרבה בשר. בצל חתוך דק, כרוב כבוש, סלט, נגיעה חריף וים צ'ימיצ'ורי. וכמובן תבשיל אסאדו מפורק שבושל שעות עם בצל מטוגן וקיבל פיניש על הפלאנצ'ה, ואז נדחק לפיתה עד שהיא נראתה על סף פיצוץ. בחיים לא קיבלנו פיתה עם כל כך הרבה בשר בפנים. הבשר אומנם לא מפוצץ טעמים אבל רך ובשרני כזה שבסוף הפיתה כדאי להגיש קיסם לקינוח. יש משהו בבשר מפורק שיותר כיף לאכול אותו מחתיכה שלמה, הטעמים של הבישול ממש עוטפים וחודרים לכל מקום. הכול טרי, והפריכות של הירקות נותנת את הקונטרה הרצויה לבשר הנימוח. הצ'ימיצ'ורי הצגה, שופע ירוקים, רענן, חמצמץ, חרפרף ושומי. בהחלט הרוטב המתאים לחבר בין המרכיבים של המנה.
כתום חזק. סלט, חריף, חמוצים, בצל, עמבה (חייב עמבה) וטחינה. והקבב? עסיסי שומני ומטפטף. שופע טעמים בשריים שהשומן מחלק בצורה שווה בכל חלל הפה. הכול מטפטף טחינה מלוחה ומצוינת וכל ביס מקבל עוד שלוק של עמבה מלמעלה כי איך אומר אחינו, "חייב עוד עמבה".
כוכב עולה. תאמינו או לא, כוכב הערב. פיתה פתוחה שמודבק עליה דיסק של עיסת בשר נהדרת. הפיתה חצויה לאורך כך שגם קציצת הבשר וגם בצק הפיתה קיבלו שטח פנים מקסימלי של מגע ישר על הפלאנצ'ה, וזה הסוד הגדול שעשה את כל ההבדל. הפיתה קראנצ'ית ברמת החטיף "פיתה קראנץ''', והשיניים גורסות בעונג צרוף. הבשר בצד השני קיבל צריבה מהירה וחזקה שחרכה את פני השטח והתיכה את השומן אבל השאירה את הבשר הצמוד לפיתה עסיסי ורך. כמו סמאש־בורגר של מתנחלים. מכיוון שאי אפשר להכניס סלטים לפיתה פתוחה העראיס הוגש בצלחת עם מגוון סלטים בצד ועם זילוף מרשים של טחינה ועמבה שהשאיר שלולית שאפשר לשתות בסוף מהצלחת.
על השולחן. כל העת ליוותה את הארוחה קערה מכובדת של כרוב, גזר, פלפל אדום וקולורבי כבושים במיץ לימון וחומץ ואיתם פלחי לימון. החמוצים טעימים בטירוף ופרוסות הלימון תוספת מושלמת.
לסיכום. כל המנות עלו 50-45 שקלים. אלה לא מחירי רצפה אבל הם גם לא חורגים מהמחירים היום בכל הארץ, וכל מנה יצאה שופעת כל טוב וביד נדיבה. מרגישים שניר, בעל המקום, אוהב לעשות אוכל לאנשים. ואנחנו בתור אנשים אהבנו לאכול את האוכל שלו.