הגדולה מדי, זו שלא שווה ביס והמוצלחת: מסע בעקבות עוגות גבינה

הפעם יצאנו לבדוק את העוגה של חג השבועות. עברנו בשלושה מקומות, הזמנו, טעמנו, וכעת נעביר את הממצאים. אומנם אלו לא חתוליות של ממש, אבל בחרנו רשתות בתי קפה שנמצאות בכל הקניונים, מתחמי ביג ובתחנות דלק, כמו בנות־דוד רחוקות של המדור שלנו.

הלא מותאמת. אנחנו יושבים בבליקר בייקרי בקניון גנרי בדרום הארץ. לאחר שעה של המתנה מגיעה עוגת הגבינה הראשונה של היום. גדולה מאוד במידותיה, על צלחת מקושטת בעיגולי ריבה ובפרוסת לימון, ואבקת סוכר מפודרת ממעל. כמו דודה גדולה מאופרת בכבדות שמחלקת נשיקות רטובות מדי. בעינינו, אבקת סוכר זה לא קישוט לגיטימי, בדיוק כמו שלא לגיטימי לקשט דברים עם אבקת מלח; זו פשוט תוספת טעם דומיננטי בצורה לא מבוקרת. העוגה רב־שכבתית, גבוהה ומרשימה, מתחילה בתחתית קראמבל עוגייתי, חמאתי, נחמד, מזכיר בצק עוגיות. מעליה מלית עוגת הגבינה, במרקם לא חלק כמו האידיאל. מעט מתוקה מדי, שזה שיפור כי הנטייה בדרך כלל היא למתוק ממש. מעל החלק הזה מגיע בהפתעה קרם אוראו טוב מאוד, אפילו מצוין. כי הוא קרמי ונעים ושוקולדי וקציפתי. התרומה הכי גדולה שלו לעוגה היא במרקם שלו. אחרונה חביבה הקצפת - קצפתית, כבדה בקטע לא טוב, מאוד יציבה ומאוד מתוקה. עוגה מפנקת, טעימה, רק המלצה קטנה וקטנונית מאיתנו: אם אין לך לימון בעוגה אל תשים פרוסת לימון לקישוט בצלחת. סך הכול: 47 שקלים לפרוסת עוגה ענקית. איזה קטע זה לשבת בקניון, להזמין קפה ועוגת גבינה כאילו אתה בשאנז אליזה אבל לשבת לאכול אותה בין הסופר פארם לדוכן של מגנוליה. ואחרי כל הכיף הזה - ארומה!

לא שווה אפילו טעימה. כמה חיפשנו, עברנו בשלושה סניפים שונים של הרשת בחיפוש אחר העוגה הלבנה, וכגודל החיפוש כך גודל האכזבה. בסניף ארומה תחנה מרכזית הבטיחו לנו בטלפון שיש עוגת גבינה, אומנם לא אפויה אלא עוגת פירורים, אבל החלטנו להתמקד בצד החיובי ושמנו Waze. כמו בכל רשת גדולה, יש פערים בין סניף לסניף, אבל לצערנו מתברר שהגענו לסניף הכי נמוך בשרשרת המזון. המקום היה מלוכלך ודביק, יובל דיין שרה ברקע אבל זה לא עוזר כשאתה יושב בתוך שלולית קפה ותיקה. העוגה ישבה וחיכתה לנו בחלון הראווה בקופסת פלסטיק טו־גו קטנה למידותיה. המלצרית החליקה לנו אותה לתוך צלחת ואנחנו התיישבנו בין השלולית לחבורת חיילות חמודות. לא משנה כמה התאמצנו, לא יכולנו להפוך את העוגה הזאת לטעימה. המרקם של הגבינה אומנם היה נפלא, קליל ואוורירי, אבל הטעם טעם של סבון, והפירורים למטה כל כך רטובים וספוגים שהתחושה הייתה שלקחנו ביס מבובספוג מכנסמרובע. אתם מכירים אותנו, אנשי חתוליות אנחנו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו שקמנו ועזבנו מקום אחרי ביס אחד, אפילו את הקפה לא שתינו. סך הכול: 28 שקלים על עוגה שלא נאכלה.

עומדת בתנאים. יעד נוסף שלנו היה סניף רולדין במתחם הביג המקומי. רולדין נחשב יעד שווה, אולי בגלל הסופגניות, אבל המקום היה לא מטופח בדיוק כמו כל ידידיו לתחום. צפוף, הכול במתכונת טו־גו וכל השולחנות מלוכלכים. אנחנו מזמינים את העוגה הבאסקית. שוב העוגה הגיעה עם כיסוי אבקת סוכר אף שמתחתיו העוגה הייתה כה יפה, שחומה בגוון אחיד וללא רמז לסדקים. העוגה ממש טובה, יציבה ונימוחה. המרקם נפלא, גבינתי על הלשון, לא קמחי בכלל. התחתית הייתה פחות טעימה, אבל לא נורא, כמו עוגות של אמהות שלא יודעות לאפות - אתה בכל זאת אוכל מהן. העוגה פחות מגונדרת מהעוגה האפויה השנייה שאכלנו, אבל עשויה יותר טוב ואיכותי. כשיש מרקם כזה של עוגה לא צריך עזרה מקרם אוראו. סך הכול: פרוסה סטנדרטית בגודלה עולה 32 שקלים.

אז מה היה לנו? שלוש עוגות, המון קפה ותחילתה של בחילה מתרגשת בבטן. בכל זאת, לא כל יום אתה קם ועוזב עוגה באמצע.