הבית // בית רחב ידיים בן שתי קומות. הוא נבנה לפני 21 שנה, והמשפחה מתגוררת בו כבר 18 שנים.
זיכרון // בחצר בית עץ שנבנה במלאת שנה לנפילתו של אילון: "תכננו לבנות אותו יחד". יש גם עץ דובדבן גדול, שנשתל שם בידי הרב שלמה יוסף וייצן, שהשפיע על אילון. לצידו ניטע עץ שקד לזכרו, ביום שהיה אמור להיות יום הולדתו החמישים. "היו לנו הרבה חלומות משותפים, ופתאום הכול נעצר. עץ השקד מסמל עבורי התחדשות ותקווה".
פינות // גם בכניסה ניצבת פינת זיכרון לאילון, שהקימו בני נוער חרדים. בחלל הפתוח בקומה הראשונה ניצב פסנתר שנרכש חודשים ספורים לאחר נפילתו של אילון, סמוך ליום הולדתה החמישים של נטע. "קניתי אותו לעצמי כמתנה, ידעתי שזה מה שאילון היה מבקש שאעשה. אני בכלל לא מנגנת, אבל המוזיקה תמיד הייתה קרובה אלינו. מאז שאילון נהרג היא קיבלה מקום גדול יותר בבית ונותנת לנו הרבה כוח". גם על הפסנתר מונחת פינת זיכרון קטנה לאילון.
שיפוץ // לאחר נפילתו שיפצו את הקומה השנייה והוסיפו לה שני חדרים, לכל אחד מהם שירותים ומקלחת. "היה לי חשוב שלכל ילד יהיה תמיד מקום בבית. גם כשהם מתחתנים ובונים את החיים שלהם, רציתי שידעו שיש מקום להתכנס בו. הבית הזה נשאר הבית של כולנו".
יישוב טוב // שניהם גדלו בבית־אל. נטע הגיעה לבית־אל כשהייתה בכיתה ה', ואמו של אילון הייתה המורה שלה לטבע בבית הספר היסודי. "ידעתי מי הוא, אבל לא באמת הכרנו". אילון גדל במשפחה עם שבעה ילדים, להורים שהיו ממקימי היישוב. הוא למד בישיבה לצעירים, התגייס דרך ישיבת ההסדר במעלות, ולאחר השירות המשיך לישיבה הגבוהה בבית־אל.
ההיכרות // הם נפגשו לפני כשלושים שנה, כשנטע למדה סיעוד עם חברה משותפת, שהייתה שכנתו של אילון. באחת ההפגנות נגד מסירת רמת הגולן לסורים, במהלך ימי בין המצרים, ראתה אותו לראשונה בעיניים אחרות. "הוא הגיע עם זקן של שלושת השבועות, אבל הדבר הראשון שתפס אותי היו העיניים הטובות שלו. הסתכלתי עליו ואמרתי לחברה שלי: 'הוא יהיה בעלי'". החברה חיברה ביניהם, וחודש וחצי לאחר שהתחילו לצאת הם כבר התארסו.
איש מעשה // במשך השנים היה אילון מחנך ור"מ בתיכון אמית במעלה־אדומים, ולמד במסלול לדוקטורט בחינוך בלתי פורמלי באוניברסיטת בר־אילן. מתוך אהבת הארץ למד גם הדרכת טיולים ביד בן־צבי והפך למדריך בירושלים ובתל־אביב. הוא גם התנדב בארגון "ידידים" והיה מעורב באינספור יוזמות קהילתיות.
איש מלחמה // מאז שנישאו הקפיד לצאת למילואים, לעיתים למשך חודש וחצי בכל שנה. בשמחת תורה גויס בצו שמונה לגזרה הצפונית, סמוך לגבול לבנון. במשך כחמישה חודשים כמעט שלא היה בבית. "כבר חשבנו שתגיע הפוגה. התכוננו לחתונה של רחלי, הבת השלישית שלנו. שבת חתן הייתה השבת האחרונה שבה היינו כולנו יחד. שלושה ימים לאחר מכן אילון קיבל צו נוסף וירד לעזה. שבועיים אחר כך, במהלך פעילות מבצעית, הטנק שבו נסע עלה על מטען והוא נהרג. הייתה נטע של לפני, ועכשיו יש נטע של אחרי".
הוא // "אילון היה איש של נתינה אינסופית. אני הייתי מביאה רעיונות, והוא היה מוציא אותם לפועל. חלמנו שביום הולדת חמישים נצא יחד לשביל ישראל. היינו דומים ושונים, והשלמנו זה את זה. הוא לא מיהר לדבר, חשב לפני כל מילה שיצאה לו מהפה. הייתה בו סקרנות אינסופית. הוא רצה להבין הכול עד הסוף, ללמוד, לחקור ולהעמיק. כשהתחיל להדריך טיולים, כולנו הרווחנו. כל טיול איתו היה שיעור מרתק. הוא לא הסתפק בידע חלקי ותמיד רצה לדעת את הדבר בצורה הטובה ביותר. הוא לימד כל הזמן. את הילדים, אותי ואת כל מי שהיה סביבו".
פרנסה // נטע היא אחות, וכבר 29 שנה עובדת במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. במשך שנים הייתה אחות בפגייה, ובתקופת הקורונה עברה להגשים חלום נוסף והפכה למיילדת. "תמיד הרגשתי שהתפקיד שלי הוא לא ללכת במקום החולים: דמיינתי אותם כמו נשיאים שיורדים מהמטוס על השטיח האדום. אני עומדת מהצד עם פנס קטן, מאירה להם נקודות אור. בענווה אני זזה הצידה, מנסה להקל, לתת עצה טובה ולעזור להם למצוא את הכוחות שלהם".
ליווי // מתוך אותה תפיסת עולם הקימה גם עסק לליווי מבקשי זוגיות, בעיקר רווקים ורווקות מבוגרים יחסית. "אני רואה שם סוג של אבֵל. על חלומות שעדיין לא התגשמו, על המשפחה שקיוו להקים. אלו מעגלי כאב שאנחנו פוגשים לאורך החיים, ואני מרגישה שזו זכות גדולה ללוות אנשים גם ברגעים האלה".
לקבל // "אני אחות ומיילדת, ואילון היה מחנך. שנינו עסקנו כל החיים במקצועות של שליחות ונתינה. תמיד היינו בצד שנותן. ואז, ברגע אחד, הייתי צריכה ללמוד לקבל. זה קשה לי מאוד". ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נתן לה הרבה: "יש בו אנשים נעימים, עדינים ומלאי ענווה. הם זמינים בשבילנו כל הזמן, קשובים לכל שאלה ולכל צורך, וזה נותן לנו המון ביטחון". מעטפת התמיכה כוללת מפגשים, אירועים, מלגות ויוזמות נוספות, ומעניקה "תחושה שיש מי שרואה אותך, שמבין את המציאות החדשה שלך, ומלווה אותך לאורך הדרך".
שבת // "במהלך השבוע יש עשייה. העבודה, האנשים והמשימות נותנים אוויר לנשימה. אבל כשנכנסת השבת הכול נעצר, ואז החסר פשוט צף במלוא העוצמה. שבתות וחגים הם תהום. הודיה אמרה לי פעם: אולי למשפחות שכולות תהיה שבת רק פעם בשבועיים או שלושה? למה צריך לעבור את זה בכל שבוע מחדש? המשפט הזה נשאר איתי".
הכיסא // עד היום מקומו של אילון סביב שולחן השבת נותר ריק. "זה הדבר הראשון שרואים כשמתיישבים לאכול. המקום שלו ריק, והלב מיד הולך אליו. זו התמודדות שחוזרת בכל שבוע מחדש".
חג // בשנה הראשונה אחרי נפילתו של אילון היא לא נשארה בבית בחגים. "ברחתי. בכל חג נסענו למקום אחר, שלא אצטרך להתמודד בו עם הזיכרונות, החוויות והגעגוע. עם הזמן לומדים לחזור הביתה".
יוזמות // לזכר אילון הם פתחו את "קפה אילון", עגלת קפה מונגשת שפתוחה בפסגות בימי שישי מתשע עד אחת בצהריים. הם גם הקימו את יוזמת "ידידים של בית", למתן מענה לתיקונים פשוטים שנדרשים לעיתים בבית, יחד עם תלמידים ועם מתנדבי "ידידים": "הפיילוט במעלה־אדומים ובעזרת ה' יגיע לכל מקום בארץ". מדרום לאשקלון הם בונים את "מרחב אילון", אולם כינוסים לשיח מכבד ומחבר, "מקום לכאב וגעגוע ולניצחונות של יום־יום". 0
להשתתפות במדור
dyokan@makorrishon.co.il