איזה שבוע מרגש היה לי, כמה בכיתי, א־לוהים, כמה בכיתי! דמעות טובות, דמעות טובות! נח האהוב שלי, בני אהובי המתוק והטוב, נכנס השבוע בשערי בית הספר, וחולצה לבנה לגופו, ועל החולצה כתובות המילים היפות, הרכות כל כך – "שלום כיתה א'", אייייי ריבונו של עולם, איך זה קרה לי פתאום, איך הפך התינוק הקטנטן שלי לילד חתיך ונדיב ושמח וטוב לב. איך הוא גדל לי ככה. איך זה הגיוני שנח עלה לכיתה א'. זה לא הגיוני. זה לא הגיוני.

ויש במשפחה שלנו מנהג קטן ומרגש, ששמו "קרן שפע". זה מנהג גרמני (שמו המקורי שולטוטה), סבתא שלי נולדה בגרמניה, אז היא העבירה את המנהג הזה הלאה, מדור לדור, כשאני הייתי ילד קיבלתי ביום הראשון לכיתה א' קרן שפע – קונוס קרטון ענק, מלא בממתקים. יש לי תמונה מרגשת, עם הקונוס הזה, מחוץ לבית שלנו ברחוב האחלמה בשכונת גילה ב' בירושלים. וגם לאמא שלי יש תמונה עם קרן השפע שלה. וגם לאמא שלה הייתה תמונה כזו. זה מה שיקים עושים כשהם עולים לכיתה א', הם מצטלמים עם קרן שפע מלאה בממתקים. ובעיניים של כל הילדים, בכל התמונות, בכל השנים, בכל הדורות, יש את השמחה, וגם את הפחד. את השמחה להתבגר ולהתקדם בחיים ולהתגדל ולגדול, ואת הפחד להתבגר ולהתקדם בחיים ולגדול, אייי, זה רגע כל כך חשוף ומפחיד, להיכנס בשערי בית הספר, להפוך מפעוט לילד, להחליף את המשחקים וההפעלות בשיעורים משעממים עם מורים קפדנים. אוי לי ואבוי לי איזה חיים.

וכמובן שנח האהוב שלנו קיבל גם הוא קרן שפע נהדרת, אמא שלי היקית הכינה אותה חודשיים מראש! וכמובן שהוא הצטלם עם קרן השפע, מוקדם בבוקר, ביום הראשון של הלימודים. וכמובן שגם בעיניים שלו, בתמונה שצילמנו, אפשר לראות הכול. אפשר לראות את ההתרגשות שלו ואת השמחה שלו ואת הפחד שלו ואת האומץ שלו. אפשר לראות בעיניים שלו את החיים. וזאת הסיבה שכשצילמתי את התמונה הזאת בכיתי, ככה אני, כשאני מרגיש את החיים פועמים אני בוכה.

אתם בטח לא זוכרים את זה, אין סיבה שתזכרו, אבל לפני שש שנים, כשנח שלנו נולד, הייתי אבא מותש ומובס, זה היה עוד לפני הקורונה ולפני המלחמה האיומה. כמה תמימים היינו אז. ובכל זאת, כשנח נולד, חיה עדיין הייתה תינוקת קטנה. ואני לא הייתי מוכן למהלומה הזאת. לא הייתי מסוגל לגדל שני ילדים כל כך קטנים. ממש הרגשתי שאני קורס. קודם כול פיזית – הגב שלי ממש נשבר באותם ימים. עד היום יש לי בעיות גב שאני גורר מאותה תקופה לחוצה ודוחקת. אבל הקריסה שלי הייתה בעיקר נפשית. פשוט הרגשתי שזה גדול עליי להיות אבא. והייתי מלא ברגשות אשמה. והייתי מיואש וכעוס. ואז פרצה המגפה. ואני מצאתי את עצמי בסגר הרמטי. בבית, עם חיה בת השנתיים ועם נח הפעוט. שניהם עדיין עם חיתולים. ושם כבר ממש איבדתי את זה, אני מודה, נפשי נטרפה עליי, ונח לא היה תינוק קל, הוא היה תינוק שלא ישן טוב. הוא היה תינוק שאוהב ידיים, הוא היה תינוק עם כאבי שיניים, ואני הייתי אבא לא צעיר עם בעיות גב בשיאה של מגפה עולמית. היה לי כל כך קשה אז. כתבתי על זה טור בעיתון, אתם בטח לא זוכרים. אבל אני זוכר.

זאת האמת. כשנח היה תינוק היה לי קשה איתו, כלומר, לא היה לי קשה איתו, היה לי קשה איתי. החיים היו קשים עליי. ולא האמנתי. לא האמנתי שיום יבוא, וכל זה יעבור. לא האמנתי שיום יבוא והילד הזה יגדל, וילבלב, ויהפוך לשמש בעולם. אבל ככה החיים. הילדים גדלים ומלבלבים ופורשים כנפיים ופורחים הלאה. תראו את נח שלי למשל. כשהוא נולד היה לי כל כך קשה. ועכשיו, אין כמוני מאושר בעולם, הילד הזה, הוא אור מופלא בחיים האלה, הוא ילד שמח, וטוב לב, ואוהב אדם, ויש לו סבלנות, ויש לו רגישות, ויש לו עדינות כזאת, והוא משחק כדורגל מדהים, למרות שאבא שלו היה שחקן כדורגל גרוע מאוד, והוא שובב, אבל לא שובב מדי, הוא בול, הילד הזה, הוא פשוט בול, כמו שצריך, כמו שחלמתי, כמו שאהבתי כשלא היה לי מושג שככה אפשר לאהוב.

יש הרבה רעש מסביב, והרבה עצב בעולם. יש מלחמה, ויש מלחמות שבדרך, ויש חטופים אהובים, ויש חברה משתסעת, וממשלה משסעת, יש הרבה על מה לכתוב עכשיו, יש הרבה על מה לבכות עכשיו. ובכל זאת, טוב להודות על הטוב. טוב להתרגש מילד קטן שפוסע בסנדלים ובחולצה לבנה לבית הספר, בפעם הראשונה בחייו. טוב להתרגש מילד יפה ובוגר ואמיץ, שמתחיל עכשיו את המסע המופלא והנורא אל הבגרות. טוב לשמוח על התעתוע המופלא של החיים. התינוק המתוק שגידלנו בימי הקורונה הקשים, באחת התקופות הקשות בחיי, גדל והבשיל, ועכשיו הוא ילד קטן ונבון, שממלא את הלב שלי באור. איזה חיים. איור: שרון ארדיטי