שגרה בהמתנה: איך לעזור לבני נוער לעבור את התקופה מבלי ללכת לאיבוד?

הימים האחרונים מביאים איתם מציאות לא רגילה, הפסקות לימודים, סגירת מקומות בילוי, חוסר ודאות ביטחוני, שגרה שנקטעת שוב ושוב. בתוך המצב הזה נוצר חלל, הזמן הפנוי של בני הנוער מתארך ואיתו גם מתארכת רשימת השאלות: מה עושים בכל הזמן הזה? איך משמרים תחושת משמעות? ואיך אפשר בכל זאת להפוך את הזמן למשאב?

מה באמת קורה לנוער בתקופת חירום?

גיל ההתבגרות הוא שלב מעבר שבו המתבגר או המתבגרת נעים בין שני עולמות: מצד אחד, תלות במשפחה ובמערכות תמיכה יציבות - ומצד שני, חיפוש אחר עצמאות, זהות נפרדת ותחושת מסוגלות עצמית. בתקופה הזו מתרחש תהליך טבעי של התנתקות הדרגתית מהעולם ההורי ובנייה של מערכת פנימית עצמאית.

כשפורצת מציאות חירום, כמו מלחמה, איום ביטחוני ממושך או הפסקת לימודים - התהליכים האלו מתערערים. המסגרות החיצוניות שתומכות בהתפתחות נחלשות או נעלמות, והמרחב שמאפשר לבני הנוער לבדוק את עצמם מול העולם מתקצר באופן חד. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית מצביעים על כך שבמצבים כאלה נוצר פער בין הצרכים הנפשיים של בני הנוער לבין התנאים שמאפשרים את מימושם. תגובות כמו הסתגרות, אדישות, חוסר מיקוד או עצב הופכות ללא חריגות. הן דרכים זמניות להתמודדות עם עומס פנימי ותחושת אי-ודאות.

דווקא משום כך, חשוב לא להתמקד רק ב"תעסוקה" אלא להבחין בצורך הרחב יותר: לייצר עבור בני הנוער עוגנים התפתחותיים שיתמכו בזהות, בקשר ובתחושת מסוגלות, גם כשמערכות החוץ נעלמות זמנית מהשטח.

מהם התנאים שבני נוער זקוקים להם כדי לשמור על איזון במציאות מעורערת?

בני נוער לא זקוקים רק לפתרונות מעשיים שיעבירו את היום, אלא למסגרת רגשית שתעזור להם לשמור על איזון פנימי בתוך מציאות חיצונית משתנה. לא מדובר בצרכים יוצאי דופן, אלא באבני יסוד של כל תהליך התבגרות תקין, שבתקופת חירום מצריך מעורבות רגישה יותר מצד ההורים או המבוגרים המשמעותיים. ארבעת התנאים הבאים מרכיבים יחד את המרחב הנפשי שבני נוער זקוקים לו, במיוחד בתקופות כאלה, הם:

1. תחושת ביטחון: כדי להתפתח, מתבגרים זקוקים לסביבה שבה יש מבוגר עקבי, נוכח, ושאינו נבהל מהמורכבות של התקופה. ביטחון רגשי לא נוצר משיחות כפויות, אלא ממסרים שקטים כמו שגרה בסיסית, תיאום ציפיות יומיומי, או פשוט הידיעה שיש מישהו בסביבה ששואל "מה שלומך?" בלי לצפות לתשובה מיידית. גם מבוגר שמשתף באופן מותאם "אני לא יודע הכול, אבל אני כאן" עוזר ליצור תחושת מסגרת. הנוכחות הקבועה, גם כשהיא לא דורשת כלום, בונה את התשתית שעליה אפשר להישען.
2. תחושת שייכות: כשקבוצות השווים מתרחקות, בין אם בגלל ביטול מסגרות, שהות בבית או התרופפות זמנית של קשרים, בני נוער עלולים לחוש בדידות, גם אם הם לא מבטאים זאת ישירות. תחושת שייכות חשובה מאוד להתפתחות ויכולה להמשיך להיבנות גם במציאות הנוכחית בדרכים פשוטות: לעודד תקשורת עם חברים, לשלב אותם בפעולות משפחתיות קטנות כמו משחק, ארוחה או משימה משותפת, ובעיקר – לא להניח מראש שהם לא רוצים להיות חלק. לפעמים עצם ההצעה, גם אם נענית בסירוב, משאירה את הדלת פתוחה. שייכות נוצרת לא רק מקשר, אלא מהתחושה שמישהו רואה אותי – גם כשאני בוחר להיות קצת בצד.
3. תחושת משמעות: בגיל ההתבגרות עולה הצורך לדעת שאני לא רק מגיב לעולם, אלא גם תורם לו. כשאין לימודים, פעילות קהילתית או מקום לביטוי, בני נוער עלולים להרגיש מיותרים או בלתי נחוצים. גם כאן, התשובה נמצאת בהישג יד. לא מדובר בפרויקטים גדולים, אלא בהזמנה לקחת חלק: לבשל, לעזור עם אחים קטנים, להפעיל יוזמה קטנה, לכתוב, לצלם, להתנדב. משמעות נוצרת כשהם חווים שמה שהם עושים משנה משהו. כשהקול שלהם זוכה למקום, הם נפתחים מחדש לעולם.
4. תחושת מסוגלות: כשהזמן מתמשך בלי יעדים, מתפוגגת תחושת ההתקדמות. בני נוער שמורגלים לשיעורים, ציונים, מבחנים או פרויקטים, עלולים להרגיש שהם "תקועים", גם אם הם פעילים. מתן אתגרים קטנים, לימוד לא פורמלי או אפילו שיחה שמזהה הצלחות שקרו בלי שנשים לב – מחזירים את התחושה שהם ממשיכים לצמוח.

כמובן שהתקופה הזו מאתגרת גם אותנו, ההורים. היא שוחקת את האנרגיה, מטלטלת את שגרת החיים ולא פעם מותירה תחושת עייפות וחוסר אונים. בתוך כל זה, התפקיד שלנו הוא לא למלא למתבגרים שלנו את הזמן, אלא פשוט להיות נוכחים. לזהות את מה שקורה מתחת לפני השטח, להחזיק לרגע את המקום שאיבד יציבות, להקדיש את המבט, להעניק את המגע שלא תלוי בתפקוד ולתת את הגב שנשאר יציב, גם כשלא הכול ברור. לפעמים, דווקא בתקופות כאלה, נבנים קשרים חדשים – פחות מתוכננים, אבל יותר עמוקים, כאלו שנוצרו פשוט כי הסכמנו להיות שם יחד.