במשך שנים רבות התקבעה התפיסה שלפיה בית גדול יותר הוא מרכיב מרכזי בחיים טובים ומאושרים. אך מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על תמונה מורכבת בהרבה: הגידול בשטח המגורים אינו מתורגם בהכרח לעלייה בשביעות הרצון מהחיים ולעיתים אף להפך.
בעשורים האחרונים גדל משמעותית שטח הבית הממוצע, בעוד שמספר הנפשות במשק הבית ירד. התוצאה היא: יותר מטרים רבועים לכל אדם. אך לאחר שמסופק הצורך הבסיסי בקורת גג בטוחה ונוחה, הקשר בין גודל הבית לבין אושר ורווחה אישית מתברר כחלש.
כלכלנים וחוקרי רווחה מדגישים כי המשתנה החשוב באמת אינו שטח הדירה, אלא מה שמתרחש בתוך הבית ובראש ובראשונה מערכות היחסים.
מעבר לבית גדול יותר, אם הוא בא על חשבון קשרים משפחתיים וחברתיים, עלול לפגוע בשביעות הרצון הכללית מהחיים.
מחקרים מראים כי לאחר תקופת הסתגלות קצרה, הסיפוק שמתקבל ממעבר לבית גדול יותר דועך במהירות. לעיתים, רמת שביעות הרצון מהחיים חוזרת לנקודת המוצא, ולעיתים אף יורדת. הסיבה לכך היא שאנשים נוטים להעריך יתר על המידה את תרומת הדיור עצמו, ולהמעיט בערך של גורמים לא מוחשיים כמו זמן משותף, קרבה לחברים ותחושת קהילה.
הגידול בשטח המגורים אינו מתורגם בהכרח לעלייה בשביעות הרצון מהחיים ולעיתים אף להפך | צילום: שאטרסטוק
חוקרי מדעי החברה מצביעים על מה שמכונה “עקומת ה־U ההפוכה”: הקשר בין מספר האנשים בבית לבין רמת האושר אינו ליניארי. מגורים לבד או עם אדם נוסף בלבד עלולים להגביר תחושות של בדידות, בעוד שצפיפות קיצונית יוצרת לחץ, חרדה ופגיעה ברווחה הנפשית.
הנקודה האופטימלית נמצאת באמצע. מחקרים שהתבססו על נתונים מעשרות אלפי משקי בית באירופה ובאמריקה הלטינית מצאו כי רמות האושר הגבוהות ביותר דווחו בקרב משקי בית של כארבעה עד שישה אנשים ללא קשר ישיר לגודל הבית.
המסקנה העולה היא שלאחר השגת סף מינימלי של מרחב, כל תוספת של חדרים או שטח מביאה תועלת הולכת ופוחתת. לעומת זאת, בית פעיל מבחינה חברתית מחזק קשרים רגשיים ויוצר רשת תמיכה פנימית שמסייעת להתמודד עם אתגרי החיים, גם כאשר המרחב הפיזי מצומצם יותר.
מחקרים מצביעים על כך ששביעות הרצון מהחיים נמוכה כאשר הצפיפות נמוכה מאוד או גבוהה מאוד, ומגיעה לשיאה כאשר מתקיים איזון בין מספר הדיירים לשטח המגורים. | צילום:
המודל שלפיו “יותר מקום שווה יותר אושר” הוביל לבנייה של בתים עתירי שטח, הכוללים לעיתים חדרים רבים שאינם נמצאים בשימוש יומיומי. מחקרים מצביעים על כך שחלק ניכר משטחי המגורים משמשים בעיקר לאחסון, ולא לפעילות חברתית או משפחתית. עומס וחוסר שימוש אפקטיבי במרחב נקשרים באופן מובהק לירידה בשביעות הרצון.
בנוסף, הגדלת שטח המגורים כרוכה לרוב בעלויות עקיפות: חובות גבוהים יותר, זמן נסיעה ממושך, תחזוקה שוטפת ולחץ כלכלי. מכלול הגורמים הללו עלול לצמצם את הזמן הפנוי לקשרים חברתיים, לפעילות גופנית ולחיי קהילה-מרכיבים מרכזיים ברווחה אישית.
גורם נוסף הוא ההשוואה החברתית. מחקרים מראים כי שביעות הרצון מהדיור מושפעת לא רק מגודל הבית עצמו, אלא מהיחס בינו לבין בתי הסביבה. גם בית גדול יותר עלול לאבד מערכו הסובייקטיבי כאשר הסביבה מאופיינת בבתים גדולים עוד יותר. זהו מרוץ שאין לו מנצחים, שכן רמת הציפיות מתעדכנת ללא הרף.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
משפחה, אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
אז מה כן משפיע על שביעות הרצון?
ממצאים מחקריים עקביים מצביעים על כך שלשכונה יש השפעה משמעותית יותר על רווחה מאשר לגודל הדירה. נגישות לתחבורה ציבורית, לשירותי בריאות, לפארקים ולמרחבים ציבוריים, לצד תחושת קהילה וקרבה למשפחה ולחברים - כל אלו נמצאו כגורמים מרכזיים לאושר.
לא גודל הבית קובע, אלא הדרך שבה חיים בו. מחקרים מראים כי גם בבתים גדולים, בני הבית נוטים להתכנס במספר מצומצם של חללים משותפים. בית קטן יותר, המתוכנן סביב חלל מרכזי שמעודד מפגש ואינטראקציה, עשוי לתרום יותר לרווחה מאשר בית גדול עם חלוקה מפוצלת.
הדיון סביב גודל הבית עובר בהדרגה משאלת היכולת הכלכלית לשאלה עמוקה יותר: איזה סוג של בית תומך בסוג החיים שאנשים מבקשים לנהל. לא מדובר במספר המטרים המרובעים, אלא ביכולת של הבית והסביבה שלו לטפח קשרים אנושיים, שגרה חברתית ותחושת שייכות.
מהמחקר עולה כי במקרים רבים, הבית האופטימלי מבחינת רווחה אישית עשוי להיות קטן יותר ממה שמקובל לחשוב - אך עשיר יותר במה שמתרחש בתוכו.
עוד כתבות בנושא
