הטעות של נתניהו: משפט עלילות הדם עלול להתגלות כבומרנג

עיתונאי יכול לנצח בתביעת לשון הרע גם אם יוכח בבית המשפט שפרסם פרסום שקרי שפגע קשות בתובע. פסק דין כזה עלול להפוך, לדאבונו של נתניהו, לוועדת חקירה זוטא שבה יעידו רבים על כישלונו לפני 7 באוקטובר

תוכן השמע עדיין בהכנה...

רה"מ נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם בניו יורק | אריה לייב אברמס

רה"מ נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם בניו יורק | צילום: אריה לייב אברמס

הקלישאה "אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט, אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא ממנו" סובלת משימוש יתר בפי עורכי דין. עם זאת, יש בה הרבה יותר מקורטוב של אמת. הגשת תביעה, גם כזו שמגיעה מתוך תחושה עזה של צורך בתיקון עוול, לא פעם יוצרת אפקט בומרנג ופוגעת בתובע יותר מאשר בכל אחד אחר.

סוג פרטני של תביעות שדווקא נוטה להכות בתובעים בשיעורים גבוהים הוא תביעות על פי חוק איסור לשון הרע, המכונות לעיתים קרובות "תביעות דיבה". לא פעם קורה שהבירור העובדתי שנערך בבית המשפט, כחלק מהוכחת טענת "אמת דיברתי", מזיק לתובע הרבה יותר מאשר לנתבע - גם אם בשורה התחתונה מתקבלת התביעה במלואה או בחלקה.

תביעה כזו, שכבר עם הגשתה אפשר להעריך שתתהפך על ראשו של התובע, הוגשה השבוע מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בידי עורך דינו חור אוריאל נזרי. במוקד התביעה עומדות "שתי עלילות דם", כהגדרתו של עו"ד נזרי.

הכי מעניין

עוד כתבות בנושא

לפי "העלילה הראשונה", ראש הממשלה קיבל שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר שיחת טלפון שארכה 45 דקות מנשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד. במהלך השיחה הזהיר בן זאיד את ראש הממשלה מפני מהלך גדול של חמאס, אך נתניהו הסתיר את המידע על כוונותיו של יחיא סנוואר ולא עדכן בו את ראשי מערכת הביטחון. "העלילה השנייה" היא פרסום ולפיו ראש המודיעין הכללי המצרי עבאס כאמל פנה לראש הממשלה באופן אישי, עשרה ימים לפני מתקפת הפתע של חמאס, והתריע לפי הטענה "ממבצע אימתני, משהו חריג מכיוון עזה".

עצם המהלך של הגשת תביעת לשון הרע נגד כלי תקשורת איננו פסול. עיתונאים מחזיקים בידיהם עוצמה רבה, ופוטנציאל הנזק של דיווח שקר הוא עצום. ודאי שזה נכון כשהפרסום מכוון נגד איש ציבור רגע לפני שהוא עומד למשפט הציבור בקלפי. ראוי שכל עיתונאי ידע שהוא חייב להקפיד על דיוקם של הפרסומים שיוצאים מתחת ידו, ושאם לא יקפיד על דיווח אמת - הוא ישלם על כך בכיסו.

לכאורה, הפרסומים הנוכחיים גם מתאימים באופיים לבירור באמצעות הכלי של הגשת תביעת לשון הרע. מדובר בטענות עובדתיות, ולא בהבעת דעה, השערה או פרשנות. בנוסף, אין ספק שפרסומן של הטענות הללו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", וכן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", כלשונן של שתיים מארבע החלופות ללשון הרע המופיעות בחוק. אלא שכל זה רק לכאורה.

הציבור לא רגיש לניואנסים

יש שתי סיבות שדי בכל אחת מהן לבדה כדי להפוך את המשוואה. ראשית, תביעה שרה"מ נתניהו הוא צד לה, ונוגעת לאירועי הימים הסמוכים ל־7 באוקטובר, היא התגשמות חלומם של רבים ממתנגדי ראש הממשלה. כל עוד נתניהו יחזיק בתפקיד משמעותי במערכת הפוליטית - אפילו אם זה רק ראש האופוזיציה - ניהול המשפט סביב אירועי אותם ימים הוא משמעותי.

כל מה שנתניהו והליכוד לא רצו שיקרה בוועדת חקירה ממלכתית עשוי להתרחש כעת בבית המשפט המחוזי. מהר מאוד יהפוך המשפט לוועדת חקירה זוטא, ויריעת המחלוקת תורחב הרבה מעבר לשתי ה"עלילות" שבנגינן הגיש נתניהו את התביעה.

העדים שתעלה ההגנה על הדוכן יאמרו את דברם בנוגע לאחריות נתניהו למחדל, יכבירו בפרטים ויקבעו קביעות. או אז יעמוד עורך דינו של נתניהו בפני ברירה אכזרית: לנסות לקעקע כל אחת מהאמירות שיאמרו העדים באמצעות חקירה נגדית, שבה הוא עשוי להצליח אך גם להיכשל; או לחלופין להתעלם מרעשי הרקע, אך ליצור תחושה של "שתיקה כהודאה".

לא צריך להרחיק עד משפט קסטנר כדי להיזכר בתביעות דיבה שבהן המאשים הפך למואשם. דוגמה טרייה יותר היא תביעתו של אריאל שרון נגד העיתונאי עוזי בנזימן, שהסבה לו הרבה יותר נזק מתועלת.

כל זה היה נכון גם לפני עשרים, שלושים וארבעים שנה, אולם בשנים האחרונות התווסף לחשש הזה מעקש נוסף, חמור לא פחות. ראשיתו בפסק הדין בערעורה של מגישת התוכנית עובדה, אילנה דיין, לבית המשפט העליון במסגרת הפרשה שזכתה לכינוי "פרשת סרן ר'". את סיפור המעשה, שראשיתו ברצועת עזה של טרום הגירוש וסופו בדיון נוסף בבית המשפט העליון, תמצאו בקלות במרשתת.

אילנה דיין | אריק סולטן

אילנה דיין | צילום: אריק סולטן

לענייננו חשובים פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון. הראשון ניתן בערעור שהגישה דיין על פסק הדין של המחוזי, שחייב אותה לפצות את סרן ר' בגין הוצאת לשון הרע, וכן פסק הדין של ההרכב המורחב בבקשת הדיון הנוסף שהגיש ר', לאחר שהעליון הפך את פסיקת המחוזי. מגמת שני פסקי הדין הללו הייתה אחת, ואף על פי שהם צעדו בנתיבים שונים - הראשון העניק לדיין את הגנת "אמת לשעתה", ואילו השני אימץ לתוך המשפט הישראלי את הגנת "העיתונות האחראית" - תוצאתם המעשית אחת: עיתונאי יכול לזכות בתביעת לשון הרע בניצחון מוחלט גם אם יוכח בבית המשפט שפרסם פרסום שקרי שפגע קשות בתובע.

לפי המצב המשפטי הנוהג מאז פסק הדין, שניתן לפני כ־12 שנה, די בכך שהעיתונאי פעל בהתאם לאמות מידה עיתונאיות מקובלות כדי שהתביעה נגדו תידחה והוא לא יחויב בדבר. בית המשפט כבר איננו דורש בנוסף לתום הלב גם הוכחה אובייקטיבית של נכונות הדיווח. די לו בכך שהעיתונאי סבר בכנות שהוא מדווח אמת ופעל בכלים עיתונאיים מקובלים כדי לוודא שכך אכן היה - בשביל שדווקא הוא יצא מהמשפט כשידו על העליונה, ולא התובע ששמו הוכפש באמצעות דיווח שגוי או שקרי.

לכאורה החשש הזה איננו כה חמור, משום שבית המשפט איננו קובע בפסק דין כזה שהדיווח אמת. להפך: פסק הדין בהחלט עשוי לכלול במקרה כזה קביעה משתמעת, ולעיתים אפילו מפורשת, שלפיה הדיווח איננו נכון. הבעיה היא שהציבור הרחב איננו רגיש לניואנסים. מבחינתו המנצח בתביעה הוא הצד הצודק, והמפסיד הוא הצד שצדקתו לא הוכחה. לא יעזרו אלף ציטוטים מפסק הדין שיוכיחו את ההיפך באותות ובמופתים.

קשה מאוד להתמודד עם כוחה המוחלט של השורה התחתונה. אם נתניהו יפסיד בתביעתו, "עלילות הדם", כהגדרתו, יזכו לגושפנקא תודעתית ציבורית ללא שום קשר לעובדות שיוכחו בפני בית המשפט.

נתניהו לא לבד בכך, כמובן, שהרי עיקורו מתוכן של הכלי החשוב של תביעות לשון הרע לא פוגע רק בראשי ממשלות ובפוליטיקאים בכירים. תביעת לשון הרע, שהייתה בעבר כלי חשוב במאבקם של אזרחים פשוטים ודמויות ציבוריות לטיהור שמם, איבדה חלק גדול מכוחה. במציאות המשפטית הנוכחית, עורך דין חכם והגון כמעט לעולם לא ימליץ ללקוחו להגיש תביעת לשון הרע.

קודם כול, כפי שצוין לעיל, הסיכוי לזכות בתביעות הללו ירד מאוד. בנוסף, הסכומים הנפסקים, הפיצויים, ההוצאות ושכר הטרחה גם יחד אינם מספיקים בדרך כלל אפילו לכיסוי הוצאות התביעה. האם יש מישהו בסביבתו של נתניהו שיוכל להסביר לו את האמת הפשוטה הזו?

עוד כתבות בנושא

כ' בתשרי ה׳תשפ"ז01.10.2026 | 18:01

עודכן ב