לאחר שמחת תורה תשפ"ד התרחש אחד הרגעים הדרמטיים והפחות מדוברים ביחסי ישראל ויהדות התפוצות – לא ברמת ההצהרות אלא ברמת המעשה. בתוך שבועות ספורים העבירו יהודי ניו־יורק הליברלים כ־250 מיליון דולר לצרכיה המיידיים של מדינת ישראל. כלל הפדרציות היהודיות בארצות הברית גייסו למעלה ממיליארד דולר – סכומים המזכירים את ההתגייסות של יהדות אמריקה ערב הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות. הכסף הועבר במהירות לצרכים ביטחוניים, לרווחה, לחינוך, לליווי פצועים, לתמיכה במשפחות שכולות, ולרכישת ציוד לחיילים. במקביל הגיעו לישראל עשרות משלחות של מנהיגות יהודית, ורבים הגיעו שוב ושוב באופן עצמאי, מתוך תחושת מחויבות עמוקה. זו לא הייתה רק תרומה כלכלית, אלא הזדהות קיומית.
והנה העובדה שאנו נוטים להדחיק: עיקר ההתגייסות הזו לא הגיעה מהקהילות האורתודוקסיות, אלא מן הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות – אותן קהילות שמדינת ישראל, ובעיקר הציבור הדתי־לאומי, נהגו כלפיהן לאורך שנים בקרירות, בחשדנות ולעיתים אף בהתנכרות גלויה.
הזעזוע שחוו יהודי ארה"ב לאחר 7 באוקטובר היה עמוק. עבור רבים מהם, ישראל איננה מדינה רחוקה אלא מרכז זהותי, רגשי והיסטורי. תחושת האיום על קיומה של מדינת היהודים נחוותה כאיום אישי. במקביל, גל האנטישמיות ששטף את ארצות הברית מיד עם פרוץ המלחמה חשף מציאות שרבים העדיפו לא לראות: האנטי־ציונות, שהתיימרה להיות עמדה פוליטית לגיטימית, התגלתה כגל עכור של שנאה עתיקה. הדבר ניכר בקמפוסים האקדמיים, במקומות עבודה, בהתנכרות פתאומית של חברים ועמיתים. צעירים יהודים שראו עצמם חלק בלתי נפרד מן המחנה הליברלי־פרוגרסיבי, גילו לפתע שהדלת נסגרת בפניהם. רבים מהם חוו לראשונה בחייהם תחושה שהאדמה רועדת מתחת רגליהם, לא רק בישראל אלא גם בבית.
הכי מעניין
מתוך הטלטלה הזו נוצרה תנועה של חזרה אל הזהות היהודית ואל הקהילה. רבני קהילות בארצות הברית מדווחים על תופעה שכונתה בפיהם "גיורי שמונה באוקטובר" – בני זוג לא יהודים שביקשו להתגייר ולהפוך באופן רשמי לחלק מהעם היהודי. בתי כנסת התמלאו מחדש, ובתי ספר יהודיים חוו גל הרשמות חריג, עד כדי קושי ממשי לעמוד בביקוש, למרות העלויות הגבוהות.
מבחן מנהיגותי ומוסרי
כיום יהדות אמריקה מצויה במשבר כפול. מחד אנטישמיות גוברת, ולא רק מן השמאל הרדיקלי; גם בימין האמריקני נשמעות אמירות אנטישמיות גלויות, ודמויות קיצון עוברות תהליך מסוכן של נרמול. תחושת הביטחון והשגשוג שאפיינה את יהדות ארה"ב במשך עשרות שנים נסדקת. הסופר וההוגה פרנקלין פויר כתב לאחרונה כי ייתכן ש"תור הזהב" של יהדות אמריקה הגיע לקיצו. האמירה הזו עוררה סערה, אך נגעה בעצב חשוף.
הקהילה היהודית האמריקנית מתמודדת עם תחושת בדידות חריפה: לצד התרחקות מהקהילה הליברלית, שהייתה ביתם הרעיוני של מרבית יהודי ארה"ב, קיימת תחושת ניכור מתמשכת מצד מדינת ישראל והממסד הדתי שלה. ישראל, שאמורה להיות עוגן של יציבות ושייכות, נתפסת בעיני יהודים רבים כרחוקה ולעיתים אף אדישה. לא מעט צעירים יהודים גדלו בתחושה שיהדותם "אינה נחשבת" בעיני הממסד הישראלי, ושעולמם הרוחני אינו מעניין איש בירושלים.
הרב יונה גודמן תיאר במוסף זה ("יד אחים", גיליון פרשת מקץ) את מערכת היחסים החד־סטרית שאנו מנהלים זה שנים עם יהודי ארצות הברית. אני מבקשת להוסיף על דבריו כי אנו נמצאים ברגע קריטי בכל הנוגע ליחסים האלה. אי אפשר להמשיך להתנהל עם יהודי התפוצות, ובעיקר עם הקהילה היהודית הליברלית הגדולה בארצות הברית, באופן שבו הורגלנו עד כה. קהילה זו מונה כמעט אותו מספר של היהודים היושבים בארץ, ורק כ־11% מהם נמנים על הקהילה האורתודוקסית.
עוד כתבות בנושא
הציונות הדתית עומדת בפני מבחן היסטורי – לא מבחן הלכתי, אלא מנהיגותי ומוסרי. הציונות הדתית יודעת לגלות אומץ אידאולוגי במאבקים על הארץ, על התיישבות וביטחון, אך מול אחינו שמעבר לים היא נוטה לשתיקה. לעיתים נדמה שהחשש "להעניק לגיטימציה" לזרמים שאינם אורתודוקסיים גובר על תחושת האחריות לעם היהודי בכללותו. קיים גם פחד פנים־מגזרי, חשש מדעתם של חוגים שמרניים יותר שרואים בקשר עם החוגים היהודיים הליברליים איסור חמור.
ואולם הציבור הרואה עצמו כנושא דגל האחריות לעם, לתורה ולמדינה, אינו יכול להרשות לעצמו להמשיך להתנהל מתוך פחד ממפגש ומתוך הסתגרות רעיונית. יהדות ארצות הברית איננה "בעיה" שיש לנהל, היא שותפה מלאה בגורלו של העם היהודי. התעלמות ממנה, או יחס מתנשא כלפיה, אינם מבטאים נאמנות להלכה אלא ויתור על עמדת הנהגה.
אינני מקלה ראש בפערים ההלכתיים, האידיאולוגים והרעיוניים בינינו ובין הרפורמים, ואינני מעלימה עין מהחלקים הפרוגרסיביים שאף מסתייגים ממדינה יהודית. אולם הרוב קשורים בזהותם היהודית וברגשותיהם כלפי מדינת ישראל בדרכים שונות. איש אינו מבקש מן הרבנות הציונית־דתית לשנות את פסיקותיה. אינני מנסה גם להתכחש אל חובתם הלאומית וההיסטורית של יהודי התפוצות לקחת חלק בבניינה של מדינת ישראל באמצעות עלייתם ארצה – תביעה שנכונה גם לקהילה האורתודוקסית הציונית וגם לזו החרדית. ואולם נדרשת הבחנה ברורה בין מחלוקת הלכתית ובין אחריות לאומית, בין ויכוח רעיוני ובין שעת חירום קיומית.
בית כנסת בארה"ב | צילום: AFP
קל לנו לדבר על אחדות העם כאשר מדובר על ציבור חילוני בתוכנו. קשה הרבה יותר לראות אחים יהודים שמתפללים אחרת, חושבים אחרת ומצביעים אחרת – ועדיין מוכנים להעמיד את כספם, זהותם ולעיתים אף ביטחונם האישי למען מדינת ישראל.
ירושלים חזרה לסידור
המשבר סביב מתווה הכותל הוא משל כואב ליחסים הללו. הניסיון שהוביל נתן שרנסקי, בתקופתו כשר הקליטה, ליצור הסדר תפילה מכובד ושוויוני בכותל המערבי, נועד לאפשר לכל יהודי לחוש שהכותל הוא ביתו. שרנסקי ניסח אז אמת פשוטה: "מדינת ישראל צריכה להוכיח שהיא בית לכל יהודי". ביטול המתווה בשנת 2017 יצר שבר עמוק ואובדן אמון בקרב יהדות ארצות הברית. מאז נדמה שהשיעור לא נלמד. המשבר הנוכחי מחדד עד כמה החמצות כאלה אינן עניין סמלי בלבד, אלא פוגעות במרקם היחסים בין חלקי העם.
בכל פעם שאנו נדרשים לקבוע את יחסנו אל הזרמים היהודיים הליברליים, אנו נזכרים באברהם גייגר וחבריו, מייסדי התנועה הרפורמית במאה ה־19. כולנו יודעים לדקלם שהם מחקו את ירושלים וציון מסידוריהם, וערערו על היסודות ההלכתיים וההגותיים של היהדות המסורתית. אבל רוב יהודי התפוצות במאה ה־21 אינם יודעים על כך דבר וחצי דבר, ציון וירושלים חזרו לסידורים מזמן, ומי שעומד בקשר עימם יודע שרצונם הכן הוא להיות חלק מן העם היהודי לדורותיו. הם משקיעים במדינת ישראל רבות מהונם ומזמנם, וראויים להוקרה, לכבוד ולאחווה אמיתית מצד אחיהם בארץ.
נתן שרנסקי | צילום: אבישג שאר ישוב
אנו מצויים עכשיו בעת רצון מחד ובשעת סכנה מאידך. אפשר לזהות במציאות הנוכחית מקום לאופטימיות. הקונפליקט יכול להוביל להתחדשות דתית, לתחושת סולידריות ולחיבור עמוק וישיר לאחינו שביהדות אמריקה, ואף לעלייה לארץ. יש כאן הזדמנות ואף חובה לכונן ברית מחודשת בין ישראל ליהדות התפוצות. ברית שאינה מבטלת מחלוקות, אך מציבה מעליהן קרבת לב וערבות הדדית. זו לא העת להטפה אלא להקשבה וליוזמה ישראלית אקטיבית: יציאה של רבנים ומנהיגים ציונים־דתיים לקהילות בתפוצות, מפגשים בלתי אמצעיים, השקעה במשאבים עבור חינוך יהודי שם, והכרה פומבית בכך שגם מי שאינו חי על פי האורתודוקסיה הישראלית הוא בעל זהות יהודית, יקרה ופגיעה.
הציונות הדתית, שראתה עצמה תמיד כגשר בין התורה לעם, נדרשת להוכיח שהגשר הזה פתוח לשני הכיוונים. רוב הצעירים היהודים בארצות הברית אינם מחפשים דרשות ציוניות או קריאות פומביות לעלייה. הם מחפשים הכרה, שייכות ואהבה שאינה מותנית. הם רוצים לדעת שמדינת ישראל רואה בהם חלק מהמשפחה, גם אם דרכם היהודית שונה.
ההיסטוריה היהודית לא תשאל מה חשבנו, אלא מי היינו בשעה הזו. האם ידענו להבחין בין עיקר לטפל? האם העדפנו צדקנות רעיונית על פני אחריות היסטורית?
ד"ר יפה גיסר היא אשת חינוך ומרצה לספרות חז"ל