שבוע חלף מאז הפיגוע האנטישמי הקטלני שטלטל את סידני, והקהילה היהודית בעיר עדיין מתקשה לחזור לשגרה. תחושת הזעם מבעבעת, האכזבה שורפת, ומנגד הרחובות שקטים יותר, בתי הכנסת מאובטחים מתמיד, והשיחות במסדרונות הקהילה עוסקות פחות בחיי היום־יום ויותר בזהות, בביטחון ובשאלות קיומיות. כך, שבוע אחרי האסון, עדיין מנסה הקהילה להבין איך ממשיכים מכאן, כשמה שנחשב עד לא מזמן לבלתי נתפס - הפך למציאות כואבת ומוחשית.
הקהילה שלנו מצויה בטראומה עמוקה", משתף רוברט גרגורי, מנכ"ל איגוד יהודי אוסטרליה (AJA), בריאיון למקור ראשון. "מדובר בקהילה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ובמציאות כזו - כמעט כל אדם מכיר מישהו שנרצח או נפצע בפיגוע. החג השמח ביותר בשנה הפך בן לילה לחג של אבל וכאב. ועם זאת, למרות המצוקה, הטראומה והחרדה, איש כאן לא באמת הופתע. זמן רב התרענו שמשהו נורא עומד לקרות, ולצערנו, התחזיות הקודרות התממשו".
כוחות ביטחון והצלה בזירת הפיגוע בבונדי ביץ', אוסטרליה | צילום: EPA
פיגוע הטרור במסיבת חנוכה בסידני | צילום: Mike Ortiz / UGC / AFP
אכרם | צילום: מתוך הרשתות החברתיות על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
כן, במשך שנתיים ארוכות ממשלת אוסטרליה התעלמה לחלוטין מהקריאות שהגיעו מתוך הקהילה היהודית המקומית. "כשדיווחנו על העלייה החדה בתקריות האנטישמיות, כששיתפנו בחששות מפני תהליכי אסלאמיזציה מסוכנים, איש לא הקשיב באמת", ממשיך רוברט. "לכן, האמון שלנו בממשלה כיום כמעט ואינו קיים. התוצאה ברורה: יותר ויותר יהודים אוסטרלים שוקלים לעזוב את המדינה ולעלות לישראל. כאן, הפחד הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה".
הכי מעניין
אפילו המאפייה הכשרה המפורסמת בעיר סגרה את שעריה יום לאחר הפיגוע. "הבעלים הודיעו בכאב שהמצב פשוט הפך למסוכן מדי", מסביר מנכ"ל איגוד יהודי אוסטרליה. "אין כאן מקום לספק: מאז הפיגוע הקטלני, שינינו את אורח חיינו מן היסוד". שינוי דרמטי באווירת המקום שחצה גם את גבולות הקהילה היהודית. "אני נמצא כעת לא רחוק מזירת הפיגוע ורואה מציאות שלא הכרנו קודם", מספר גרגורי. "יש שוטרים חמושים בכל פינה ומסוקים שסורקים את השטח. תחושת החירום נוכחת מאוד".
"יותר ויותר יהודים אוסטרלים שוקלים לעזוב את המדינה ולעלות לישראל - כאן, הפחד הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה"
ללא קרדיט | רוברט גרגורי
ובמקביל, מתרחשת גם תופעה הפוכה ומרגשת: יהודים שעד כה הסתירו את זהותם בוחרים כעת להפסיק להתחבא. "במידה רבה, זה קורה בזכות שליחי חב"ד, שהגיבו לאסון בדרכם הייחודית", מבקש לציין רוברט גרגורי. "בעיניהם, הדרך להיאבק בטרור האנטישמי אינה רק באמצעי ביטחון, אלא בראש ובראשונה באמצעות גאווה יהודית. להוסיף חיים יהודיים, אור ונוכחות בסידני". הגישה הזו נגעה בלבם של רבים, שהחליטו להצטרף למסע של הפצת אור בתוך החושך.
אבל אופטימיות לחוד ומציאות לחוד: שנתיים של הפקרה לא שוכחים - גם כשמי שהפקיר אז מבטיח היום שינוי. "אני מקפיד להבחין בין העם האוסטרלי לבין ממשלת אוסטרליה", מבהיר מנכ"ל איגוד יהודי אוסטרליה. "העם, צריך לומר ביושר, הפתיע אותי לטובה. ניכר שינוי בגישה כלפי הקהילה היהודית - קיבלנו חיבוק חם ורחב מאוד. עם זאת, איני יודע כמה זמן החיבוק הזה יחזיק. גם לאחר השבעה באוקטובר זכינו לגל של הזדהות, ולאחריו המציאות התפוצצה לנו בפנים".
חנוכייה במקום הטבח בחוף בונדיי בסידני שבאוסטרליה, דצמבר 2025 | צילום: איי.אף.פי
אנדרטה מחוץ לחוף בונדי בסידני, לאחר הפיגוע | צילום: AP
אנדרטה מחוץ לחוף בונדי בסידני, יום לאחר פיגוע הירי | צילום: AP
באשר לממשלה, מוקדם לדעת אם חל שינוי אמיתי בגישתה. "בינתיים נשמעות הבטחות רבות, אך אנחנו ממתינים למעשים", הוא ממשיך. "מנגד, התמיכה שקיבלנו מממשלת ישראל הייתה יוצאת מן הכלל. השר עמיחי שיקלי עלה מיד על המטוס הראשון והגיע אלינו, וראש הממשלה נתניהו התקשר לרב הקהילה והביע הזדהות וקרבה. עבורנו, זה לא מובן מאליו. אחרי התחושה הקשה של הפקרות מצד הממשלה שלנו, הידיעה שיש ממשלה אחרת שמרגישה מחויבת ודואגת לנו - מחזקת אותנו מאוד".
ואם כבר מדברים על טראומה והפקרה, אי אפשר שלא לחשוב על היהודים שהגיעו לחוף בונדי כדי לחגוג את חג האורות ומצאו את עצמם בחושך גמור. אחת מהם היא רויטל כדורי, שהגיעה לאירוע עם אמה ובתה, ראתה את המחבלים בלבן של העיניים והצליחה להינצל כנגד כל הסיכויים. "בדיוק תכננו ללכת - לקפל הכול ולחזור הביתה, כשפתאום שמענו רעשים", היא מספרת בריאיון למקור ראשון. "הסתובבתי וראיתי אותם - הם היו שניים, עם רובים שלופים. תוך שנייה, הם התחילו לירות לכל עבר".
עוד כתבה בנושא
עדותה של רויטל מצמררת. "בנס הצלחתי להשכיב את אמי ואת בתי בכוח על הרצפה", היא משחזרת. "הבת שלי הייתה בהיסטריה, רעדה כולה, וגם אמא שלי הייתה נסערת - היא ניסתה לקום, לראות מה קורה. הפיגוע נמשך עשר דקות. עשר דקות שהרגישו כמו נצח. עשר דקות שבהן אנחנו שוכבות, והמחבלים יורים בלי הפסקה, ואנשים מסביבנו נרצחים. אין רגע של שקט. ואני אומרת לעצמי: איפה לעזאזל המשטרה? למה היא לא מגיעה? למה לא מנטרלים את המחבלים?".
שבוע לאחר מכן, מה שנותר מאותם רגעים מטלטלים הוא בעיקר זעם. "הבוקר ערכו במקום הפיגוע טקס זיכרון, ואני סירבתי ללכת", מספרת רויטל. "בן זוגי ובתי הלכו, ואני לא. לא רציתי להיות מוקפת באנשים שלא מבינים, ולא יכולים להבין, את הטראומה שעברנו. ברגעים כאלה מרגישים בדידות גדולה, וכל מה שאתה רוצה זה להיות עם אנשים שמבינים אותך באמת. ואמת היא שנמאס לי לשמוע מילים ריקות. די, אני רוצה מעשים. אני רוצה שיהיה פה שינוי".
אחרי שבוע כל כך אינטנסיבי, נראה שהרגש המרכזי שעולה אצל רויטל הוא כעס. "כן, אני כועסת מאוד. אני זועמת. אנחנו חיים בעולם מטורף לגמרי", היא מודה. "הקהילה היהודית כולה כאן עדיין בשוק, בהלם מוחלט. אף אחד לא מעכל עדיין את מה שקרה". אבל יותר משהיא מתעכבת על מה שהיה, מבטה מופנה קדימה. כפי שבאותו יום הצליחה להציל את בתה, רויטל מבקשת כעת להציל אותה בפעם השנייה: הפעם מפוסט־טראומה שעלולה להתפתח בעקבות האסון.
"אני מבוגרת יותר, יודעת להחזיר את עצמי בכוח לשגרה, לעבודה, לשים מסכה ולחייך לכולם. יש לי כלים שלילדה שלי אין. היא צעירה כל כך, ואני דואגת לה מאוד", היא משתפת בכנות. אבל בתה עשויה מהחומר הנכון, והבוקר החליטה לחזור לחוף בונדי ולהשתתף בטקס ההזכרה. "אחרי האירוע היא התקשרה אליי ואמרה שהיה לה מוזר לחזור לשם בלעדיי. התנצלתי, אמרתי לה שאני מצטערת שלא באתי, והיא אמרה שאני לא צריכה להצטער - שהכול בסדר. היא באמת ילדה מקסימה".
חברי הקהילה היהודית בסידני, אוסטרליה, בציון יום השנה לטבח השעה באוקטובר. | צילום: AP
כשאני שואל אותה על החשש לחשוף את זהותה - או נכון יותר, על המחשבה להסתיר כל סממן שעלול להעמיד אותה בסיכון קיומי נוסף - רויטל כדורי משיבה בנחרצות, בלי שמץ של היסוס. "לא ולא, ההפך הוא הנכון", היא קובעת. "בשבת הלכתי לבית הכנסת, עשיתי את ברכת הגומל והחלטתי שזה מה שאמשיך לעשות גם בשבתות הקרובות. אחרי הפיגוע החלטתי גם לחשוף את השרשרת עם מגן הדוד שתמיד הייתה על צווארי, אבל מתחת לחולצה. לא עוד. אני והמגן דוד שלי כאן כדי להישאר".
עוד כתבה בנושא
