הטבח בבונדי, שבו נרצחו 15 בני אדם ונפצעו עשרות, לא התרחש בחלל ריק. הוא גם איננו טרגדיה בודדת. הוא מצטרף לרצף הולך ומתארך של פיגועים אנטישמיים ואלימים נגד יהודים, החוצים יבשות ומופיעים שוב ושוב סביב מועדי ישראל: בבולדר שבקולורדו, בוושינגטון, במנצ’סטר ביום כיפור, וכעת – בסידני בחנוכה. מחג לחג, הדפוס נעשה ברור יותר ויותר.
מאחורי הסיסמה “לגלובליזציה של האינתיפאדה” מסתתרת משוואה אידיאולוגית קטלנית ההולכת וזוכה ללגיטימציה בחלקים נרחבים מן העולם המערבי: יהודים מזוהים עם ציונים, ציונים מוכתמים כ"רוצחי עם", רוצחי עם מוגדרים כאויבי האנושות ואויבי האנושות הופכים למטרות לגיטימיות. מה שהיה פעם נחלת השוליים הקיצוניים חודר כיום לשיח האקדמי, להפגנות, לתקשורת ולרשתות החברתיות. האלימות אינה נתפסת עוד כסטייה אלא כהמשך לוגי.
עוד כתבות בנושא
רוב יהודי התפוצות כבר חשים את השינוי הזה. מי שעדיין מטיל ספק יבין זאת בחודשים הקרובים. האלימות האנטישמית של ימינו אינה מקרית או אפיזודית; היא מבנית. היא נטועה במערכת עולמית המשלבת נרטיבים אסלאמיסטיים רדיקליים עם אנטי־ציונות פרוגרסיבית, ומואצת בקצב דיגיטלי שאין ביכולתם של כוחות משטרה או מודיעין להכיל.
הכי מעניין
ממשלות מערביות אינן עיוורות למציאות, אך הן כבולות אליה. במדינות רבות היהודים הם מיעוט זעיר, בעוד האוכלוסיות המוסלמיות גדולות מהם פי עשרה ואף פי עשרים, צעירות יותר ומאורגנות פוליטית. מנהיגים חוששים "להצית את הרחוב". המשטרה מגיבה בדיעבד. השיח הפוליטי מהסס ומתחמק. היהודים מקבלים מחוות סמליות, ובמקביל מתבקשים להצניע סממנים יהודיים, להימנע מהתקהלויות ולהתרגל לחיים תחת אבטחה מתמדת. זו איננה הגנה – זו פגיעוּת מנוהלת.
עוד כתבות בנושא
חקירת קשרים אפשריים למעורבות איראנית או של שלוחות טרור היא חיונית ולגיטימית. לאיראן עבר ארוך של ייצוא טרור והסתה נגד מטרות יהודיות ברחבי העולם. מיצוי הדין חשוב. אך זו איננה יכולה להיות התגובה היהודית המרכזית.
מדינת ישראל לא קמה רק כמקלט חירום לשעת אסון. היא נועדה להיות התשובה הריבונית לחוסר הביטחון המבני של הקיום היהודי בגלות. אם תגובתה של ישראל לבונדי תצטמצם לגינויים, להצהרות ולאבטחת שגרירויות – היא תחמיץ את משמעות הרגע. התשובה היהודית האמיתית לבונדי איננה עוד מחסום בחו"ל, אלא החלטה אסטרטגית כאן: עלייה.
לא עלייה מתוך פאניקה או ייאוש, אלא עלייה מתוך תכנון.
פינוי פצועים מהפיגוע בסידני, אוסטרליה | צילום: AP
על ישראל לעבור מדיבורים למדיניות ולהקים מנהלת לאומית ייעודית שתפקידה הבלעדי יהיה קידום והסרת חסמים לעלייה ממדינות מערביות מפותחות. מערך הקליטה הנוכחי נבנה עבור עליות מצוקה. הוא בירוקרטי, איטי ואינו מותאם לאנשי מקצוע, יזמים, אקדמאים ומשפחות שאינן בורחות מעוני – אלא מאובדן עתיד.
מנהלת כזו חייבת להיות ביצועית, ממוקדת ובעלת סמכויות, ולפעול מעל משרדי הממשלה ולא לצדם. עליה להסיר את החסמים המעשיים המונעים מיהודי המערב לתרגם בהירות מוסרית לשיבה פיזית: הכרה מואצת
בתארים וברישיונות מקצועיים, היתרי עבודה זמניים שיאפשרו השתלבות מיידית, ותוכניות עברית והכשרה מקצועית אינטנסיביות המותאמות למבוגרים עם משפחות.
עוד כתבות בנושא
העלייה חייבת להפוך למונעת תעסוקה ולא לסעד. שיבוץ בעבודה צריך להיעשות עוד לפני ההגעה, ולא חודשים אחריה. יש להבטיח מסגרות דיור וקהילה מתפקדות, ולתת עדיפות אסטרטגית לחינוך הילדים – לרכישת עברית, לרצף לימודי ולהשתלבות חברתית, כדי שההקרבה של ההורים לא תבוא על חשבון עתיד ילדיהם.
זו איננה נדבה. זו השקעה לאומית.
יהודי המערב מביאים עמם הון אנושי, תרבות אזרחית, יכולת כלכלית ומחויבות עמוקה להמשכיות יהודית. עלייתם יכולה לחזק את ישראל כלכלית, חברתית ומוסרית, כפי שעשו גלי עלייה קודמים. אסור שהטרגדיה של בונדי תיזכר רק כעוד שם ברשימת דמים הולכת ומתארכת. עליה להיזכר כרגע שבו ישראל בחרה להשיב לא רק באמפתיה – אלא בחזון.
ההיסטוריה כמעט שאינה דופקת בנימוס. לעיתים היא מכה בעוצמה. השאלה היא אם אנו מוכנים לפתוח את הדלת.
ההיסטוריה כמעט שאינה דופקת בנימוס. לעיתים היא מכה בעוצמה. השאלה היא אם אנו מוכנים לפתוח את הדלת.
ד"ר דב מימון הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומוביל את פעילות המכון באירופה. ספרו החדש, האם אנו עדים לסופה של יהדות צרפת?, שראה אור לאחרונה בפריז, עורר דיון ציבורי ואינטלקטואלי נרחב בצרפת ומחוצה לה.