תשעה באב כולל גם כתב אישום כלפי השמיים

מתי מתחיל חורבן? האם כשהחומות נופלות, כשהאויב מניף את דגלו, או דווקא ברגע שבו נסדק האמון בעולם?

תשעה באב מציין את חורבן הבית, אך גם את חורבנם של היסודות המאפשרים לאדם להרגיש בבית – ביטחון, אמון בקיומו של סדר מוסרי, ותחושת מסוגלות ומשמעות. מאז שבעה באוקטובר, הפכה המילה "חורבן" למוחשית וממשית יותר. זה שלוש שנים שהחברה הישראלית מצויה במעברים חדים בין אובדן ומשבר אמון חברתי־הנהגתי עמוק, ובין מאמצים לבנייה, הירתמות ואיחוי.

המילה "אֵיכָה", הפותחת את מגילת הקינה, מעלה תהייה קיומית שאין עליה תשובה אחת פשוטה. השאלה נוגעת לחורבן של אז, אך ממשיכה להדהד בימים אלה, כאשר נדרשת אחיזה בטוב משותף.

"מי שלא ענה"

בשיר שכתבה רוני אלדד בימים הראשונים למלחמה, חוזרת השאלה "מה את רואה?", בניסיון לתאר את הדבר שלא ניתן לתיאור:

מָה אַתְּ רוֹאָה: / בָּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה / עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים / אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה // מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה / בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים / קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים / אִשָּׁה צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה // מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱ־לֹהִים בּוֹכִים / מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים / רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ / רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ הִיא נִטְרֶפֶת / בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה // מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה / הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים / תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְּלָדִים פְּקוּחִים / לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱ־לֹהִים.

בדומה לשאלת א־לוהים לירמיה הנביא "מה אתה רואה", בתי השיר נפתחים בשאלה, שכמו תובעת מהדוברת להעיד על הזוועות. חוסר האונים מצוי בכול: הוא ניבט מעיני האבות הקפואים וממראה אימהות המסוככות על ילדיהן ובו בזמן נטרפות בשיני חיה רעה. חוסר האונים משתקף אף בשתיקת השמיים. א־לוהים מתואר בשיר כעד לקטל, כמי שמתחבא בין השיחים וממרר בבכי.

בשיר אחר שכתבה אלדד כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה (ופורסם באסופת "ונתנה תוקף" בעריכת יונדב קפלון, בהוצאת ידיעות ספרים) מתרחב יסוד הקינה לכדי כתב אישום תיאולוגי נוקב:

תִּרְאֶה אֵיךְ הַפַּעַם הַזֹּאת אֲנַחְנוּ פּוֹנִים מִמְּךָ, אֵיךְ גּוּפֵינוּ רוֹחֲקִים / אֲנַחְנוּ מְסִיטִים מַבָּטֵנוּ מִמְּךָ וְרָצִים כְּאִלּוּ / הָיִיתָ נָגוּעַ, יָמִים רַבִּים שֶׁאֲנַחְנוּ רָצִים, בְּבִגְדֵי חַג, בְּפִּיגָ'מָה / יְחֵפִים, עֲרוּמִים, תִּרְאֶה אוֹתָנוּ, בּוֹרְחִים מֵהֶדֶף דְּמָמָה / מִמִּי שֶׁלֹּא עָנָה/ לְנִצּוֹדִים בַּשָּׂדֶה, לַשָּׂדֶה הַפָּצוּעַ, לְאִשָּׁה לְבַדָּהּ בְּאֶרֶץ רֵיקָה, שֶׁלֹּא עָנָה לְמִי / שֶׁעָבַר עָלָיו צֵל וְהַחַג נִשְׁמַט לוֹ מִבֵּין כַּפּוֹתָיו / וְנִשְׁבַּר, לְמִי שֶׁכָּתְבָה תַּעֲנֶה, תַּעֲנֶה לִי, תַּעֲנֶה, מָה קָרָה, שֶׁנֻּתַּק לָהּ הַקַּו וְיוֹתֵר לֹא שָׁמְעָה שׁוּם דָּבָר. מִי / שֶׁלֹּא עָנָה לְרַעַד הָאֵם, לְשִׁירָהּ שֶׁנִּלְחַשׁ וְנִבְלַע לְתִינוֹק שֶׁיִּישַׁן, שֶׁיִּישַׁן, מִי / שֶׁלֹּא עוֹנֶה גַּם עַכְשָׁו לִילָדִים שׁוֹאֲלִים בְּעָשָׁן, מִי שֶׁלֹּא עָנָה לְנוֹפְלֵי בּוֹר, לִפְלִיטֵי זְמַן / לַהֲלוּמֵי הַכָּרָה, מִי שֶׁזָּרַע וְעָקַר וְזָרָה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע / לָאָבוֹת מַחֲזִיקִים בַּיָּדִית כְּאוֹחֲזִים בְּקַרְנוֹת הָעוֹלָם, מִי / שֶׁלֹּא עָנָה לָרוֹקְדִים, לְכוֹתְבֵי הַצִּילוּ עַל הַקִּירוֹת, מִי שֶׁשָּׁמַע אֶת כֻּלָּם / וְשָׁתַק, מִמְּךָ, תִּרְאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ פּוֹנִים, תִּרְאֶה / אֲנַחְנוּ, אִמָּהוֹת וְאָבוֹת וּבָנוֹת וּבָנִים / לְפָנֵינוּ שְׂדֵה קֶרַח נִפְרָשׂ לָבָן וְשָׁבִיר, וַאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים / וְרָצִים וְרָצִים וְרָצִים מִחוּץ לַקַּוִּים, בְּלִי הַשְׁגָּחָה / בְּלִי אֲוִיר, בְּלִי אַתָּה, בְּלִי פָּנִים.

אם בשירה הראשון של אלדד, השאלה "מה את רואה" מבטאות את הקושי לתאר את הבלתי־ניתן לתיאור - בשיר זה התביעה "תִּרְאֶה", המופנית כלפי האל, מקפלת בתוכה ממד של אכזבה וביקורת. בניגוד לדמותו האפית הכול־יכולה והמושיעה של האל המשתקפת בפיוט "מי שענה לאבותינו", האל מתואר כאן כמי "שֶׁלֹּא עָנָה" למעונים בשבעה באוקטובר, וכמי "שֶׁלֹּא עוֹנֶה גַּם עַכְשָׁו" לזעקת החטופים.

המחאה התיאולוגית עולה דרגה כאשר האל מתואר כמי שבאופן אקטיבי "זָרָה בְּעֵינֵינוּ" וכ"מִי שֶׁשָּׁמַע אֶת כֻּלָּם וְשָׁתַק". השיר מתכתב עם קטע מתפילת הנעילה ביום הכיפורים, "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָּנָה יוֹם", אולם מייצר בו היפוך כאשר הוא משרטט תנועה מנוגדת: בהיעדר צדק והשגחה, אנו אלו שמסיטים את מבטנו מן האל.

עמדה דתית זו של הפניית אצבע מאשימה כלפי שמיא מבטאת, להבנתי, ניסיון כן לדרוש צדק, להחזיר את הסדר המוסרי ולהעניק פשר נוכח המציאות הכאוטית. זוהי עמדה אמונית שנגזרת מתפיסת הברית בין האדם, העם והאל ביחס לתפקידם המשותף בתיקון העולם. זוהי עמדתו של אברהם שנחשף לתוכנית השמדת סדום, זוהי עמדתם של שורת נביאים ובהם ירמיה ויחזקאל, וזו עמדה המצויה גם במגילת החורבן עצמה.

אומנם, האתוס המרכזי שעימו נפתחת המגילה הוא אתוס של הכאה על חטא. הוא מצוי בתיאורי המסַפר המונה את חטאי העם, "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַם", והוא ניכר אף בווידויה של בת ציון בפרק א': "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה... רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי". אולם בעוד בפרק א' קוראת בת ציון לאל ולעוברי האורח להישיר מבט אל סבלה, שהוא תוצר של חטאיה – בפרק ב' מתרחש מפנה רעיוני מפעים. כאשר זכות הדיבור עוברת אל בת ציון בפעם השנייה במגילה, היא חוזרת על בקשתה מן האל להישיר מבט, אך הפעם הטון משתנה. בדבריה "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים... הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ", היא תובעת צדק, וטוענת שממדי הענישה מופרזים ומנוגדים לכל קנה מידה מוסרי. זו איננה רק תחינה לאמפתיה אלא עמדה שמסרבת לטייח את העוול ותובעת חלופה המבוססת על סדר מוסרי וחתירה לתיקון.

החלוק האחרון

באחת האגדות התלמודיות הקשות והנועזות הנוגעות לחורבן מסופר על צפנת, בתו היפה של הכהן הגדול שנלקחה בשבי:

מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה – צפנת, שהכל צופין ביופיה; בת פניאל, בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים – שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו, הראני את יופיה. אמר לו ריקא, אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו אף על פי כן (גיטין נח, א).

הסיפור טווה רשת של ניגודים מוסריים ואסתטיים: בתו של הכהן הגדול שהייתה צפונה וטהורה עוברת בשבי מסכת של התעללות וחילול, ועומדת להימכר בראש חוצות לאיש המכוער. גורלה של השבויה מסמל את גורל העיר והעם ברגעי השפל של החורבן. הסיפור ממשיך:

הפשיטהּ ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת – על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה "בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ" – עליך לא נאמר, אלא עלינו; כביכול עלי ועליך בא שודד".

על רקע המשא־ומתן המסחרי והמחפיץ בין השובה לקונה הפוטנציאלי, צפנת מופשטת משישה חלוקים, אך נותרת עטופה בחלוק אחרון כחלק ממהלך כלכלי שנועד להסתיר ברמה הטקטית את פציעתה מעינויי הלילה. המפנה בסיפור מתרחש רגע לפני שהנורא מכול קורה. צפנת הופכת מאובייקט לסובייקט, ובוחרת לקרוע בעצמה את החלוק השביעי ולהתפלש באפר. פעולה זו מבטאת אולי משאלת מוות, והיא אף גורמת להורדת ערכה הכלכלי כחלק ממחאתה ונקמתה בשובה האכזר.

אולם מה שנראה כביקורת חברתית גרידא מתברר גם כביקורת מסדר אחר: צפנת הופכת מדמות טרגית המקבלת את גורלה בכניעה, לדמות המוחה כלפי היעדר הצדק הקוסמי. כבתו של הכהן הגדול, ההוגה את השם המפורש בקדושה פעם אחת בשנה, מזכירה צפנת לאל את שמו ותפקידו: "אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס?!". רש"י בפירושו מתעכב על התיאור "שמך הגיבור", ומחדד את התמיהה: "והיכן גבורתך".

ברבות מאגדות החורבן התלמודיות מיוצג החורבן באמצעות סבלן של דמויות ענוגות וחפות מפשע – ילדים ונשים. קולה של צפנת, הבת־האישה, מצטרף לקולה של בת ציון במגילה ולקולות נוספים המזהים בהתנגדות לעוול המוסרי ולקיומו של כאוס שלטוני, חובה אמונית בסיסית. הסיפור נחתם בדרשת הפסוק מירמיה המלמדת כי האל אינו אדיש למתרחש, וכי הוא מגלה אמפתיה וסובל יחד עם עמו, "כביכול עלי ועליך בא שודד". הצעד הראשון לנחמה שמציעה הדרשה נוגע להבנה כי הטוב והצדק עוד יתגלו, ובינתיים אנחנו לא לבד.  

חוקר הספרות פרופ' אלן מינץ טוען כי מעבר להיבט הפיזי, החורבן מגלם "היסט של היבט", רגע שמשנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על החיים. הרגע של אובדן הסדר הוא רגע מטלטל ומערער, והוא עלול להותיר צלקות וסדקים. ויחד עם זאת, החורבן עשוי לסמן רגע שבו אנו מתייצבים בפני אתגר רוחני, תרבותי וחברתי אדיר, הדורש מאיתנו לצקת משמעות ופשר מחודשים לסיפור שלנו.

בשירה של אורית סרן, "נשים עזות מתעוררות" (פורסם בדצמבר 2023 באסופת "הנני" בהוצאת משיב הרוח) משורטטים הרגעים ש"לְאַחַר שֶׁהֱבִיסָנוּ הַמַּבּוּל". "וְכֹל זְמַן שֶׁאָנוּ חַדְרֵי חֲדָרִים וְצֹהַר / וְכֹל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לֶחֶם וּמֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן / לֹא נַפְסִיק לְשַׁלֵּחַ יוֹנָה לְזַיִת / שֶׁתִּצְרֹף כְּאֵב וְאֹשֶׁר / לְתֵבַת גֹּמֶא / לְרַכּוּת אִשָּׁה וּבַיִת". היכולת לטוות חוטים של תקווה ונחמה טמונה בנכונות לחזור ולעבוד עם חומרי היסוד הפשוטים של החיים, הלחם והמלח שעל השולחן. לצד העדשה הריאלית והמפוכחת, זו שמישירה מבט אל הכאב והשבר - עלינו להיות נכונים להרכיב עדשה נוספת, כזו שמשרטטת בקווים עדינים את הראוי, הנחלם והמקוּוה.

ד"ר שירה בר־אור מלכיאור היא מרצה לתלמוד ומחשבה יהודית במדרשה למנהיגות עין פרת ומנהלת ההוצאה לאור של המדרשה