גם רעבים וגם עייפים: המנהג הנשכח של יום הכיפורים

חגים הרבה ניתנו להם לישראל, אך נדמה כי אין עוד חג שהכתוב טורח להדגיש בו בצורה כה מובהקת את המילה "יום":

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא טז, ל);

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה... וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ... וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ (שם כג, כז-ל).

בניגוד לפסח שעיקרו הוא הלילה, "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'" (שמות יב, מב); שתמציתו בליל הסדר, באירוע החד־שנתי הנמשך עד השעות הקטנות של הלילה, שבו מעבירים ההורים לילדיהם את סיפור יציאת מצרים המתפקד כגרעינו של סיפור הנצח היהודי – הרי שעיקרו של יום הכיפורים הוא היום. "עיצומו של יום מכפר", התבטא רבי במסכת יומא, במחלוקתו עם חכמים האם יום הכיפורים "אין מכפר אלא על השבים", או שמא הכפרה בו גבוהה אף כל מעשה נדרש ומתבקש מצד האדם, כך ש"בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפורים מכפר". עצם היום הזה הוא האירוע המכפר החורג מכל מעשה.

מעכבים את המשיח

ערב יום הכיפורים מלא בעשייה, בריצה ובטרדה, באכילת הסעודה המפסקת ובהכנה להליכה לבית הכנסת, עטופים בטליתות. בקהילות הספרדים אומרים את הפיוט "לך אלי תשוקתי" המיוחס לרבי אברהם אבן־עזרא, ובקהילות האשכנזים את "תפילה זכה" שחיבר בעל חיי אדם, מוציאים את ספרי התורה, אומרים בנעימה את תפילת "כל נדרי", מכניסים את ספרי התורה לארון ומתפללים את תפילת ערבית, על הסליחות והווידויים הנלווים לה.

אולם מה מתרחש לאחר התפילה? כיצד נראה לילו של היום הקדוש?

כיום, אחרי שמסיימים ערבית אומרים את ארבעת הפרקים הראשונים של ספר תהילים, שלפי דברי השל"ה הם סגולה לשמירה בלילה זה. יש קהילות שאומרות את "שיר הייחוד", פיוט ארוך ומחורז העוסק בעיקרי האמונה, ולאחריו את "שיר הכבוד". בשלב זה, אחרי יום מאומץ למדי, שבים מרבית המתפללים אל ביתם ועולים על יצועם, יש שעוד כוחם במותניהם והם נשארים ללמוד עוד בבית המדרש או משתתפים בשיעור בעניינו של יום, ואז פורשים למיטתם.

האירוע הגדול אפוא איננו הלילה. הוא יחל עם בוא האור, בעיצומו של היום.

אולם בזמן המקדש ניתן מקום מרכזי אף לליל יום הכיפורים. בלילה זה היה הכהן הגדול נשאר ער כל הלילה, לומד ומכין את עצמו לסדר העבודה וליום הקדוש שיאיר עם בוקר. והוא לא היה לבד. איתו נמצאו מיקירי ירושלים, ש"לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו" (יומא יט, ע"ב). אף מחוץ לירושלים, נאמר בגמרא, רווח המנהג להיות ערים בליל יום הכיפורים, "זכר למקדש", ובתוספתא מופיע שנוהג זה רווח אף לאחר החורבן. ואולם מיד לאחר מכן מופיעה תוספת בוהקת, הן בתוספתא והן בגמרא: "אלא שהיו חוטאין". ומפרש רש"י: "משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה". במילים אחרות: הלילה שבו רבים נותרו ערים כדי להתכונן ליום הקדוש ביותר בשנה, הפך לפתח לנפילה בתחום המיני.

בתקופה מאוחרת יותר, בדור הרביעי לאמוראים, נמצאות עדויות המובאות שם בדברי הגמרא, כי בנהרדעא שבבבל המשיך מנהג זה של ליל שימורים בערב יום הכיפורים. גם בעדויות אלו מוזכר כי מנהג זה היה כרוך בפריצות; נשים וגברים נותרו ערים יחד משך כל הלילה ובאו לידי עבירה. אמורא אחר, רב יהודה אחוה דרב סלא, מעיד ששמע מפי אליהו שהעיכוב בביאת הגאולה ליהדות המפוארת שהוקמה על שפת החידקל, לא היה אלא בשל ההתנהגות באותו לילה.

אם כך היו הדברים, לכאורה היה מתבקש שחכמים יצאו כנגד מנהג זה. אולם למרבה הפלא לא מצאנו עדות לכך. ושמא ניתן להציע שמנהג זה של ערוּת בלילה לא היה אלא שארית למנהג הקדום של ט"ו באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. זהו מנהג שקדם אף לימי המקדש, אלא שבימי המקדש הוא קיבל תצורה חדשה: יקירי ירושלים המבוגרים נותרו ערים עם הכהן הגדול, ואילו הצעירים המשיכו את מנהג השידוכים הוותיק. היו שנהגו מנהג זה ביום, אך עקב החמה שעדיין מכה על קודקודי הבריות בתקופה זו, ואף בשל הרצון להיות שותפים בעבודת המקדש במהלך היום – היו צעירים שניצלו דווקא את הלילה הצונן לענייני שידוכים ולחיפוש אחר בנות זוג, חיפוש שלפעמים גלש למקומות שאינם ראויים.

עייפות מעוררת חמלה

אם חשבנו שמנהג זה הלך והשתקע, הרי מצאנו שהוא שב וניעור בימי הראשונים. כך מביא ר' אליעזר בן יואל, המכונה ראבי"ה, פוסק בן המאה ה־12:

ויש שישנים בבית הכנסת ואומרים מזמורים ותחינות, והוו להו כחכמים ותלמידיהם שמותר להם אפילו לאכול ולשתות בבית הכנסת ובבית המדרש. ועוד, שמשום שמירה ישנים שם (ראבי"ה חלק ב, מסכת יומא סימן תקכט; עוד על גלגולי מנהגיו של לילה זה ראו "מועדי יהודה וישראל" מאת הרב יהודה זולדן, עמ' 69-74).

אין בדבריו אמירה שמנהג זה היה "זכר למקדש", אך דבר זה מוזכר אצל ראשונים אחרים דוגמת בעל הטורים והמאירי. אין גם בדבריו, ובדברי הראשונים האחרים, אזכור לצד הרעוע של מנהג זה בדמות תערובת פסולה בין גברים לנשים. ואולם כיצד היה מותר להם לישון בבית הכנסת, והרי השינה בבית הכנסת נאסרה מפורשות?! על כך משיב הראבי"ה שדינם של הבאים בליל יום הכיפורים ומבקשים לישון בבית הכנסת הוא כדין תלמידי חכמים המותרים באכילה ושתייה, ואף שינה, בבית הכנסת. כלומר, למרות אזהרתו של הרשב"א שהיתר השינה בבית הכנסת הוא "דווקא לחכמים ותלמידיהם אבל איניש אחרינא [אנשים אחרים] לא" (שו"ת הרשב"א ד, רעח), הרי שבליל יום כיפור כולם בגדר תלמידי החכמים שהותרה שנתם בבית הכנסת, שהרי הם כבני הבית.

עניין נוסף שמזכיר הראבי"ה בדבריו הוא ש"משום שמירה ישנים שם". המנהג היה להדליק נרות בבית הכנסת מערב היום הקדוש עד צאתו. נרות אלו נועדו לטובת הלומדים בלילה, או לשם הארת בית הכנסת עד לשעת תפילת נעילה. החשש להותיר את הנרות ללא השגחה מספקת, יצר הכרח שיישארו אנשים לשמור על הנרות במעין תורנות.

נראה שגם מאות שנים לאחר אותם ראשונים שהעידו עליו המשיך המנהג להתקיים, וליל יום הכיפורים היה לאירוע קהילתי מרכזי ורב עניין. כך כתב ר' יוסף קארו, בן המאה ה־16, בשולחן ערוך:

נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה (שו"ע אורח חיים, תריט).

מוסיף הרמ"א בשם המרדכי, מחשובי פוסקי ההלכה במאה ה־13:

וטוב לישן רחוק מן הארון.

אכן, במהלך הלילה מרובה השירות והתשבחות היו שהתעייפו ופרשו לישון, אך לא נאמר להם שלא לישון בבית הכנסת, אלא רק הוצע שיישנו במרחק־מה מארון הקודש. אומנם, מי שמבקש רק לישון בבית הכנסת מבלי להיות חלק מהעדה המשבחת והמהללת, ראוי לו שלא לישן שם. וכך מוסיף הרמ"א בשם ר' יעקב וייל, פוסק מן המאה ה־15:

ומי שאינו רוצה לומר שירות ותשבחות – לא ישן שם (מהרי"ו).

אם כן, כשאנו מתבוננים באופיו של ליל יום הכיפורים, אנו מוצאים כי היה זה לילה קהילתי רצוף ניגון ושיר. יש להניח שהערים הרבים, גם אם למחצה, בליל יום הכיפורים, היו עייפים למדי למחרת, ביום הקדוש, והתקשו להתפלל. היו שביקרו את מנהג הערות בלילה בשל העייפות שהוא יוצר ביום, ולמרות זאת מצא לנכון מרן ר' יוסף קארו להביא מנהג זה בשולחן ערוך.

נראה שיש במנהג זה כדי להבהיר את אופיו של יום הכיפורים בקהילות היהודיות כיום של ערבוב בין קצוות – חרדה וחמלה, יום ולילה, ערנות ועייפות, ריכוז ופיזור; יום שנקודת התוך שבו מתגלה מעבר לכל תחימה, הגדרה ושפה. כך, כשם שכוחו של ליל הסדר בא לו משתיית ארבע כוסות היין המאפשרות לאדם לעזוב את אחיזתו בממד הריאלי של חייו, להתנשא מעבר לזמן הקונקרטי שבו הוא חי ולהיכנס אל מרחבי הסיפור, וכשם שבבוקרו של שבועות מקבלים תורה בתפילת הוותיקין דווקא כשהעייפות הולכת וכובשת את עיני האנשים, והמתפללים כולם הם בחינת "נים ולא נים, תיר ולא תיר" – כך גם כוחו של יום הכפורים כמו בא לו דווקא בשל העייפות השורה על המתפללים שהיו ערים בלילה. העייפות מאפשרת להם לעזוב את המושכות ואת הביטחון הנלווה לכך, וכמו לתת לכוחות הגדולים מהם, לגילוי ה"נשמה דנשמה" המאיר ביום הזה, להוליך ולהביא אותם אל נקודת הטהרה מבלי מאמץ, מבלי מעשה.

העניין יתחוור עוד יותר כאשר נבחין כי ביומו של ראש השנה נוהגים להימנע אף מתנומה קלה (רמ"א אורח חיים, תקפג), לעומת יום הכיפורים המתנהל כאשר רבים מהמתפללים חוטפים מדי פעם תנומה קלה ואף מעבר לכך להשלמת הלילה. בראש השנה האדם מתקרב למדרגת הבורא שבו, וכמו שותף בבריאת העולם; הוא תוקע ומריע, ובכך כמו ממליך את המלך על היקום. ביום הכיפורים, לעומת זאת, האדם שב למדרגת הנברא שבו, הוא מתוודה על חטאיו ועל מעשיו האנושיים, מנכיח את נבצרותו, ודווקא בשל כך הוא מזמן את הכפרה לחטאיו.

בראש השנה מתדמה האדם לבורא שאין שינה לפניו, וכפי ששרים ביום זה על ה"מֶלֶךְ עֶלְיוֹן" ש"שֵׁנָה אֵין לְפָנָיו", ואילו ביום הכיפורים – אף שהאדם כמו מנסה להתגבה מעל חומריותו ולהימנע מאכילה ושתייה, לפתע הוא מתגלה במלוא עליבותו ופריכותו: הנה הוא נרדם בחלקים רבים מן התפילה, והיום הקדוש ביותר בשנה חולף על פניו. דווקא בשל כך הוא מעורר לפתע חן וחמלה. הפריכות והעייפות שלו מזכירות את אנושיותו, והוא זוכה למחילה.

זורקים את המפתחות

בדורות האחרונים נראה ששוב שקע מנהג זה, וכמעט אינו מוזכר. הרבים הולכים לישון בליל היום הקדוש, משכימים עם בוקר ומקדישים את עיקר מרצם לכוונה בתפילות הארוכות, לתשומת לב בווידויים ולשוועה, ו"בשכר שמשוועין לפני אני מושיע אותם" (עבודה זרה ד, ע"א).

ועדיין, המנהג הזה פותח צוהר למבט אחר על יום הכיפורים. משהו בערות הלילה והתרדמה הכפויה ביום, כמו מצמצם במכוון את האקטיביות של האדם, את שליטתו על חייו, את המאמץ הנדרש ממנו משך כל ימות השנה. יום אחד בשנה מרפה האדם מכל אחיזה וכמו זורק את מפתחות חייו אל מעבר לו, אל הא־לוהים. כך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין, שלאחרונה מלאו 125 שנים לפטירתו:

ידוע דלעולם הגמר מעשה הוא בידו של השם יתברך... שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (סוכה נב, ע"ב)... ויום הכפורים הוא גמר הכניסה, אין יד האדם שולטת שם, ועל כן אמר "וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר בקודש", לפי שאין בזה שייכות להשתדלות אדם. ולכן לרבי "עיצומו של יום מכפר" בלא השתדלות אדם כלל, כי הארת אותו יום הוא דהכל בידי שמים.

האדם אכן יוצר ופועל במציאות, אומר ר' צדוק, אך מידת הצלחת המעשה אינה תלויה בו. כאן נכנס חלקו של הא־לוהי, שהוא שחתום על "גמר המעשה". במשך השנה האדם מלא עשייה, אך יום הכיפורים הוא היום של "גמר המעשה", של החריגה מהמעשה האנושי ומהשתדלותו. עיצומו של יום מכפר, והדבר מודגש בכך שהאדם ישן ומחריש ביום הזה, והא־לוהי גומר בעדו את שהחל, ו"אין יד האדם שולטת שם".

וזהו שאלת הידיעה ובחירה שנבוכו בו הראשונים, ובתיקוני זוהר חדש (בסופו) תירץ ואין כאן מקום ביאורו, ותמצית דבריו דאינו במקום אחד, ובמקום הידיעה שם אין בחירה ובמקום וכו'. ויום הכפורים הוא התנוצצות תרעא דחירו שממקום הבינה, שבידיעת השם יתברך שלמעלה ממקום הבחירה, ומשם אין מקום לחטא כלל, כיון דהכל מסודר בידיעתו יתברך (רסיסי לילה, נ).

מימי אריסטו ועד הדורות האחרונים עסקו פילוסופים ותיאולוגים בשאלת הידיעה והבחירה: כיצד ייתכן שהאדם חופשי לבחור את מעשיו, אם הא־לוהים יודע כיצד הוא יבחר? וכבר התבטא הרמב"ם ביחס לשאלה זו: "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה" (הלכות תשובה ה, ה).

ר' צדוק עסק במקומות רבים בכתביו בסוגיה זו, והוא נסמך על תודעה קבלית הרואה את הידיעה והבחירה כאירועים המתרחשים בשני מרחבים שונים; "דהידיעה והבחירה הם בשני מקומות – במקום שיש ידיעה אין בחירה, ובמקום שיש בחירה אין ידיעה" (ספר הזכרונות, יב). כאשר אנו מתבוננים מהפרספקטיבה של הבחירה החופשית הנתונה לאדם, מהתצפית הסובייקטיבית שלנו בעלמא דשקרא, הרי שאכן אין בה נוכחות לידיעה. אולם כאשר אנו עושים את אשר אין בכוחנו ומבקשים להתבונן במציאות מהפרספקטיבה שבה הקב"ה יודע את הכול מראש, מהתצפית של ה"אנכי" האובייקטיבי בעלמא דקשוט, הרי שאין כל נוכחות לבחירה החופשית של האדם, והיא אינה אלא אשליה; זהו המצב האונטולוגי שבו אכן "אין עוד מלבדו" כפשוטו.

יום אחד בשנה אנחנו משחררים שליטה. מוותרים על תודעת ה"אנא אמלוך" הבטוחה שלנו, ומבקשים לשוב כבנים עייפים ורעבים אל בית ילדותנו ולהיטהר במבט מלא האהבה והקבלה השורר בו. ואנחנו יודעים שאין אף מעשה או חטא שיפרידו בינינו.