הקינות על הטבח ביישובי הדרום שצריכות להיכנס לתפילה

לא ביום אחד, לא בחודש אחד ואף לא בשנה אחת נכתבו הקינות הנאמרות בתשעה באב. מחברים שונים בזמנים שונים העלו על הכתב את רגשותיהם ותגובותיהם לאירועים קשים שעברו על עם ישראל לאורך ההיסטוריה. על פי המסורת הרווחת בעם, אך אינה מקובלת במחקר, הנביא ירמיהו הוא מחבר מגילת איכה המכונה בלשון חכמים "קינות", כפי שנאמר בגמרא: "ירמיהו כתב ספרו וספר מלכים וקינות" (בבא בתרא טו, א).

על עצם המנהג לקרוא את מגילת איכה וקינות המבוססות עליה, נאמר במסכת סופרים (יח, ד):

יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבוקר לאחר קריאת התורה. שאחר קריאת התורה עומד אחד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו – מוטב; ואם לאו – נותנין למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל העם והנשים והתינוקות.

מכאן אנו למדים שבאותם ימים הייתה מגילת איכה קשה להבנה להמון העם, ועל כן נדרש תרגום טוב, מעברית לארמית, על מנת שכל המתפללים יבינו את הנאמר. אך האם את העברית של הקינות שנכתבו במרוצת הדורות יכלו כולם להבין? האם היום המתפלל מבין את שנאמר?

אני פותח בעמוד מקרי בספר "קינות לתשעה באב", וקורא: "נָתַן בִּעֲתוּתוֹ עֵת הוֹבִילַנִי רוֹקְמִי / תַּרְתִּי לָעַד בָּהּ לְקוֹמְמִי / בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי בֵּל בַּהֲקִימִי / וּבַחֲרוֹן אַף נָם לִי קוּמִי" (מתוך קינתו של רבי אלעזר הקליר, "איכה את אשר כבר עשוהו"). כמה מבין מאות האלפים שיאמרו משפט זה בתשעה באב, מבינים את הכתוב?

במרוצת השנים נכתבו פירושים שונים לקינות, אך הבעיה לא נפתרה. אלו טקסטים הנקראים רק פעם  אחת בשנה, ואם אינם מובנים למתפלל – הוא עשוי לבחור בשיטת הדילוגים. פירוש מלא לקינות כתב ד"ר דניאל גולדשמידט (ירושלים תשכ"ח), וכן עשו הרב ד"ר צבי טל (תשנ"א) ודוד הישראלי, חבר קבוצת יבנה, שהוציא לזכר בנו אלקנה ז"ל את סדר הקינות כנהוג בקיבוץ הדתי (תשנ"ב). שני האחרונים היו מודעים לכך שלרבים מאוד הקינות אינן מובנות, ועל כן החלו, לאט ובזהירות, לשלב באופן אורגני מעט מהקינות שנכתבו בעקבות השואה, שהייתה להן משמעות לבני הדור. אבל מהלך זה היה צנוע ואיטי מאוד, ולדעתי נעשה בחשש ובזהירות מפני התגובות, בעיקר מצד רבנים שונים.

חמש־עשרה שנים לאחר מכן (תשס"ח), פרסם הרב אראל יעוז־קסט את הקובץ "קינות על השואה", בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ומכללה ירושלים. בפתח הקובץ מובא "גילוי דעת" ("הסכמה" בלשון המקובלת) של חמישה מורי הלכה דגולים, בראשם הרב משה פיינשטיין ועימו הרב יעקב קמנצקי, הרב ישראל שפירא מבלאז'וב, הרב יעקב רודרמן והרב מרדכי גיפטר. רבנים אלו מגבים באופן מפורש הוספת קינות על השואה האיומה באירופה, שלא הייתה כמוה מאז ומעולם, לסדר הקינות הנאמרות בתשעה באב: "ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים לעשות זכר ואבל ביום המר תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכי לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה, לקונן עליהם בציבור ולשפוך כמים ליבנו על אובדן שש מאות רבבות ישראל אשר נפלו בידי הרשעים הארורים".

ההכרה, ובעקבותיה ההיתר, שנתנו חמשת הרבנים, פתחה את הפתח. חמש־עשרה הקינות שאסף, ערך ופירש הרב יעוז־קסט בספרו, כוללות קינות שכתבו בין השאר: הרב מנשה קליין, האדמו"ר מאונגוואר; ר' חיים מיכאל דב וייסמנדל; הרב שלמה הלברשטם, האדמו"ר מבאבוב; ר' יהודה ביאלר; ר' משה פראגר; הרב פרופ' אנדרה נהר ונוספים.

דמים בדמים נגעו

ההבנה של גדולי התורה בישראל, בארצות הברית ובאירופה, כי ראוי שבתוכן הקינות יינתן מענה נפשי ואמוני לתחושות העם ולרגשות המתפלל הצם ומתאבל בתשעה באב, היא הרקע להצעתי להכניס לתפילת תשעה באב קינות שתוכנן מדבר אל המתפלל־המקונן בימים קשים אלה, שבהם מבתים רבים בישראל עולה הקינה כבר שנה וחצי ויותר. לא נפסיק לומר קינות על חורבן המקדש, אך אפשר וראוי לצמצם משמעותית את מספר הקינות על אירועים מהעבר הרחוק, שכנראה לעולם לא יהיו מוכרים למתפלל.

בשנתיים האחרונות מתמודדים מדינת ישראל ולוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים עם מציאות קשה מאוד, פיזית ורוחנית. לדאבון הלב, אין בית שאין בו מי שנפגע. כל אחד מאיתנו נכח בהלוויות, ניחם אבלים הכואבים את מחיר המלחמה הקשה והארוכה, השתתף בצערם וכאבם של חברים קרובים ורחוקים. כמעט שנתיים כולנו, לוחמים ושאינם לוחמים, מצויים במלחמת דמים בדמים נגעו, והזעקה, הכאב, הצער והבכי עולים למרום ונשמעים מקצה הארץ עד קצה: עד מתי תשכל חרב? עד מתי יקברו הורים את ילדיהם? עד מתי תינוקות של בית רבן יאמרו קדיש על הורה שנהרג? עם ישראל בארצו ובתפוצותיו שרוי כבר עשרים חודשים באבל מתמשך והוא מחפש מזור, מנוחה ותקווה. והתקווה ראשיתה באמונה.

הקינות על השואה נכתבו ברובן לאחר השואה, כאשר הכותבים עיכלו את שעבר עליהם, על משפחתם, על בני קהילתם ועל עמם. במלחמת חרבות ברזל פגשנו לראשונה תופעה חדשה: כתיבת קינות בעיצומם של ימי הלחימה. לקראת תשעה באב תשפ"ד, תשעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ובעיצומם של ימי קרבות קשים ועקובים מדם הלוחמים, פנה ארגון רבני צהר וביקש להוסיף לקריאת הקינות הנהוגה בתשעה באב את "קינת בארי" שכתב יגל הרוש, איש הנגב. הקינה פותחת במילים: "אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי / וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי".

"קינת בארי" התקבלה מאוד בקרב הציבור הישראלי. לדברי הרוש, "זה בלתי נתפס שהיינו צריכים להוסיף קינות חדשות על הישנות שכבר נכתבו". הנה כי כן, קינות שנכתבו בעבר, ובכלל זה אותן שנכתבו על חורבן בית המקדש ואירועים קשים נוספים בתולדות עם ישראל, לא נמצאו מספיקות כדי לתאר את המלחמה הקשה והשבר הלאומי שפקדו ופוקדים את שבעה וחצי מיליוני היהודים החיים במדינת ישראל העצמאית.

קינה למשפחת ביבאס

במילה "איכה" פותח גם יוסף ביבאס, תושב היישוב הקהילתי רתמים שבנגב, את הקינה שכתב על פי סדר הא"ב המקובל בפרקי מגילת איכה. בכך הוא מבקש להיצמד לסגנון ולרוח המגילה והקינות. עשרים וארבעה יישובים מציין ביבאס בקינה, שאביא כאן את שתי השורות הראשונות שלה:

אֵיכָה יָשְׁבָה שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים / בֵּינוֹת חוֹחִים וּצְנִינִים וּמַזִּיקִים / הַיּוֹרִים בְּמוֹ אֹפֶל וְשַׁלְוִי מַזְעִיקִים / לְשַׁלֵּחַ פּוֹחֲזִים וְרֵיקִים / לִטְבֹּחַ יוֹשְׁבֵי זִיקִים. בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אֶרֶץ מְכוֹרָה / נֶהֶפְכוּ פָּנֵינוּ כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה / כִּי יָכוֹל צַר לָנוּ וְעִמָּנוּ שָׂרָה / וְלֹא נַעֲנָה בְּיוֹם צָרָה / נְתִיב הָעֲשָׂרָה.

ביבאס מקים יד ושם ליישובי העוטף שנפגעו קשות במתקפה על הנגב. מה חש אזרח מדינת ישראל מול המשפט "כִּי יָכוֹל צַר לָנוּ וְעִמָּנוּ שָׂרָה"? היכן הוא המקלט הבטוח שהבטיחה ישראל בעת תקומתה?

כחודש לאחר שפרצה המלחמה פרסם אליסף תל־אור קינה השואבת את שמה מקינת תשעה באב המוכרת לרבים, "מי ייתן ראשי מים". הקינה מבטאת שבר הנובע מההכרה שאין אפשרות לבטא במילים את אשר התרחש. זו קינה הנובעת ממבוכה, ממצוקה, מההכרה שהתרחש הבלתי ייאמן: עם ישראל במדינתו הריבונית, המחזיק צבא חזק, מאומן ומחומש, לא הצליח להגן על אזרחי המדינה, וחזרו מאורעות הדמים שעליהם נכתבו בדורות קודמים קינות הנאמרות בתשעה באב. תל־אור מתאר את כיתות הכוננות בישובים, לוחמים נועזים שהצילו נפשות ובמקרים רבים שילמו בחייהם, אך הם היו כוח המגן העיקרי עד שהגיעו כוחות צה"ל. הקינה שלו נוקבת, קונקרטית, היא תעודה והיא אזהרה:

וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינִי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים / שָׂמוּ עֵדֶן לְמִדְבָּר, גֵּיא צַלְמָוֶת שָׂדוֹת פּוֹרְחִים / בְּרִגְבֵי אַדְמָתֵנוּ מֻטָּלִים וּמֻשְׁלָכִים / עֲלָמוֹת, בַּחוּרִים, בֵּין הַנִּירִים טְבוּחִים / כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה דְּמֵיהֶם נִשְׁפָּכִים. / וַאֲבַכֶּה, עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים, / אֵיכָה נְשֵׁי וְאַנְשֵׁי הַחֲטוּפִים, וְיַלְדֵי עַמִּי הָרַכִּים? / מִדָּם וָאֵשׁ, תִמְּרוֹת עָשָׁן שָׂמוּ פְּנֵיהֶם בּוֹרְחִים / וְנָפְלוּ בַּשִּׁבְיָה בִּידֵי שְׁפָלִים וּמְרַצְּחִים, בָּאֶרֶב, / עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב....

קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם זוֹכְרָהּ / קְהַל כְּפַר עַזָּה בָּחוּר וּבַחוּרָה / עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה, נִיר עֹז, יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ נֶהֱדָרָהּ / הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה / אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יְלֵל לְחַשְּׁרָהּ / כְּלוּלֵי כֶּתֶר עַל רֹאשָׁם לְעַטְּרָהּ / אִישׁ לְרֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ בְּיוֹם תַּבְעֵרָה / לְהַצִּיל אוּד מֵאֵשׁ, לָחוּשׁ בִּמְהֵרָה / עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּנֶפֶשׁ אַחַת נִקְשְׁרָה /

וְעַל אַדִּירֵי קְהַל בְּאֵרִי הַהֲדוּרָה / אֲמָרֵר בְּמַר בְּכִי וְזַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׁעָרָהּ / אוֹי אֲבוֹי וְאַלְלַי, בְּכִי נַפְשִׁי דִּבְרֵי מָרָה / עַל יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם, בְּכָל אַתְרָא וְאַתְרָא / שֶׁנִּקְהֲלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי בְּלִיַּעַל עֲטוּפִים שְׁחֹרָה / טָבְחוּ, הָרְגוּ לְלֹא צֶלֶם אָדָם וּנְהוֹרָא / כִּסּוּ שֶׁמֶשׁ וְהֵבִיאוּ אֲפֵלָה, חֹשֶׁךְ צַלְמָוֶת רַע / מְסִבַּת רֵעִים נֶהֶפְכָה לְיָגוֹן וְצָרָה / מְחוֹלָם הָפַךְ לְמִסְפֵּד, שִׂמְחָה לְאַזְכָּרָה / כְּצֹאן לְטִבְחָה נִטְבְּחוּ, כְּאֵשׁ בַּקּוֹצִים בָּעֲרָה / אַיֵּה סִיַּעְתָּא מִן שְׁמַיָּא? קָרְאוּ בְּקוֹל נוֹרָא / וְרַק קוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה עָנָה וְחָשׁ לְעֶזְרָה.

קינה מיוחדת כתב ברוך סבאג על שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר, אם ושני בניה שנחטפו ונרצחו בשבי. מדינה שלמה הייתה משוקעת בדאגה לאם ושני ילדיה, שהיו לסמל האכזריות הנוראה של אנשי חמאס הארורים: "אֵיךְ נָפְלוּ פְּאֵרֵי עָמָל וְדִמְעָה / וְשִׁירִי קוֹלָהּ נֶחְנַק בָּאֲפֵלָה / כְּפִיר וַאֲרִיאֵל עָלוּ בַּסַּעַר / וְלֵב אֵם דּוֹמֵם בְּתוֹךְ הַיְּגוֹנָהּ".

דוגמאות אלו, מתוך קינות רבות וארוכות יותר, מאפשרות בחינה ראשונה של הקינות שנכתבו, ועדיין נכתבות, על מלחמת חרבות ברזל. מה מבקשים להביע מחברי הקינות? את מי הם רואים מולם בעת שהם יושבים וכותבים? האם כתיבתם מיועדת לנצח, או רק לדור שידע מלחמה קשה וארוכה? האם תיזכר מלחמה זו יותר ממלחמות ישראל האחרות, בשל אותן מאות תפילות, קינות ושירים שנכתבו עוד בימים שבהם קרבות עזים התנהלו בחזית?

כתיבת הקינות היא תופעה חדשה ולחלוטין בלתי מוכרת במלחמות ישראל, מאז מלחמת העצמאות ועד סבבי הלחימה שהתנהלו בעשור שקדם למלחמה. יש בכך ביטוי לכאב הלאומי שקשה להתמודד איתו, לעוצמת הפגיעה ולהרגשה הפנימית של מי שמאמינים בלב שלם כי הקינה היא הביטוי המתאים והראוי, והזיכרון שיישאר לדורות העתיד של העם היהודי, שיבקשו לדעת, ללמוד ולהבין מה קרה במדינת ישראל ברבע הראשון של המאה העשרים ואחת.

בתשעה באב, עת נתכנס לאמירת קינות על צרות עם ישראל במשך אלפיים שנה, נוסיף לפחות קינה אחת על מוראות ומאורעות הימים הקשים והרעים של זמננו.

ד"ר יואל רפל הקים באוניברסיטת בר־אילן את אוסף "תפילות לכוחות טמירים" – תפילות ממלחמת חרבות ברזל; דוד בן־נעים הוא אוצֵר ספרי יהדות באוניברסיטת בר־אילן, שותף להקמת אוסף התפילות