בעקבות "חוזה מדינת התורה" מאת פרופ' בנימין בראון, גיליון פרשת עקב

מאמרו של בנימין בראון מציב זרקור ראוי על דמותו המורכבת של הרב ד"ר יצחק ברויאר, במלאת 80 שנה לפטירתו. ברויאר אכן ניצב על התפר שבין הציונות המעשית לאנטי־ציונות אידאולוגית. אלא שלעמדה עקרונית זו, שביקשה לשמור על טהרה רעיונית והיבדלות מהמוסדות הלאומיים, היה מחיר היסטורי כבד.

במהלך שנות העשרים והשלושים התפתח באגודת ישראל הפולנית זרם מתון ופרו־ארצישראלי, שכונה על ידי רבים "היישוב השלישי". פלג זה, שהיה קרוב ברוחו לציונות הדתית והובל בין היתר על ידי הרב משה חיים לאו מפיוטרקוב, שאף לקדם עלייה המונית והתיישבות חקלאית מעשית. לשם כך, התנאים בשטח חייבו לשתף פעולה עם המוסדות הלאומיים ובמיוחד עם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), שהחזיקה במשאבים ובקרקעות הנדרשים.

ואולם הוגי הדעות המובילים של אגודת ישראל מגרמניה, ובראשם ד"ר יצחק ברויאר ויעקב רוזנהיים, התנגדו לכך נחרצות. ברויאר שלל כל שיתוף פעולה עם ה"חופשיים", פסל את הלגיטימציה של המוסדות הלאומיים, וקרא להיבדלות מוחלטת מהם. במקום זאת, הוא דרש להסתמך אך ורק על מגביות פנימיות עצמאיות במסגרת "קרן היישוב". ההתעקשות האידאולוגית הזו, לצד התנגדויות פנים־פולניות, סיכלה את היוזמות המעשיות. "קרן היישוב" לא הצליחה לגייס משאבים מספקים, וחברי פועלי אגודת ישראל (פא"י) נותרו ללא קרקעות להתיישבות וללא אישורי עלייה (סרטיפיקטים), שבדיעבד הובהר עד כמה היו חיוניים להצלה.

ר' בנימין, הסופר ואיש מחלקת החרדים של קק"ל, שהוציא לאור את ביטאון "ההד", הרבה להתפלמס מעל דפיו עם ברויאר, שאותו העריך וביקר כאחד. ר' בנימין החמיא לברויאר באופן ספציפי על עלייתו ארצה ב־1936, אך פולמוסו העיקרי ניטש מול שיטת ההיבדלות של האגודה. שניהם היו שותפים לעמותת "קדמה מזרחה", שביקשה לקדם השתלבות יהודית במרחב המזרחי, אך בעוד ר' בנימין היה שותף לביקורתו של ברויאר על הלאומיות החילונית, הוא האמין כי היבדלות מוחלטת ממנה פסולה וכי התיקון יבוא רק מתוך שיתוף פעולה.

בגיליון טבת תרצ"ז (1937) של "ההד", במאמר המערכת "שיטת האגודה בכור הניסיון", לאחר ששיבח את "השירה הציונית הארצישראלית" שהחלה להשמיע אגודת ישראל בכללותה בהובלת ברויאר, כתב ר' בנימין:

ואולם עם כל השינוי שחל... עדיין האגודה נמצאת מחוץ להסתדרות הציונית ואפילו מחוץ לסוכנות היהודית. עדיין האגודה לא רק שאינה משתתפת בפועל בקרנות הציוניות אלא כנראה חוששת גם ליהנות מהן... עצם השיטה עוד בעינה עומדת... אילו התרחש הדבר... כמה היתה גדולה הברכה ליהדות החרדית, כמה אלפי רבבות נפשות מישראל היו ניצולות ממוקשי השלילה.

רק בעיצומה של השואה, בשנת 1943, הושגה פשרה היסטורית: רבני אגודת ישראל נסוגו מהתנגדותם, וחברי פא"י עלו להתיישב על אדמות קק"ל והקימו את קיבוץ חפץ חיים. אך המפנה הפרגמטי הזה הגיע מאוחר מדי. מיליוני יהודים חרדים, שניתן אולי היה להעלותם ולהצילם אילו הוכשר המתווה המעשי עשור קודם לכן, נספו בשואה. מורשתו של ברויאר היא אכן מורשת של הגות כבירה ותורנית, אך ההיסטוריה מלמדת כי לטהרנות הרעיונית שלה היה מחיר טרגי.

ד"ר אילה שקלאר היא מחברת הספר "ולו רק הד: 'מחלקת החרדים' בקרן הקיימת לישראל", בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן