בעקבות "חוזה מדינת התורה" מאת פרופ' בנימין בראון, גיליון פרשת עקב

שמחתי על העלאת קול הגותו המקורית של הרב יצחק ברויאר כפי שעשה פרופ' בראון, אולם צר לי על האמפתיות שהוצגה ביחס אליה, וההתעלמות מהנזק שיש בחיבור שבין לאומיות ופונדמנטליזם.

היתרון שיש בהצגת היהדות כחוקה מדינית – תפיסה שהגה לראשונה שפינוזה - הוא הוצאתה של היהדות מארבע אמות של הלכה והרחבתה אל עבר החיים המדיניים. בהקשר הזה ניתן לראות בשפינוזה מבשר הציונות. המניע של שפינוזה היה שחרור מההלכה שחדלה "להיות בעלת תוקף של דין משנחרבה ממלכת העברים" ("מאמר תיאולוגי מדיני"). מנדלסון אימץ תפיסה זו והסיק ממנה שבימינו הדת "אין היא יודעת שום כפייה, ורק במקל נועם תנהג" ("ירושלים"). תפיסה זו, שהביאה לעולם זהות יהודית מודרנית המתנגדת לכפייה דתית, התהפכה עם הקמת הפרויקט הלאומי הציוני. הרכבת החזון המדיני של הציונות עם חרדיות לאומית העלתה את חזון מדינת התורה ושלטון דתי, חזון שהוא הפוך בדיוק ממטרתם של שפינוזה ומנדלסון.

סכנתה של הפילוסופיה היא התבצרות בעולם אידיאלי, מנותק מהממשות. לפי עדותו של ההיסטוריון יעקב כ"ץ בספרו "עת לחקור ועת להתבונן", ברויאר הודה בפניו שאין אפשרות ליישם את עולם ההלכה כפי שהוא על מציאות החיים של ימינו, אולם מורכבות זו איננה חלק ממורשתו ותורתו שבכתב. כשאני נזכר היום במילים ששרתי כנער בתנועת "עזרא", "עזרא הו עזרא הידד, שלטון התורה ומיד", אני מזועזע.

פרופ' בראון איננו רק מתאר את הגותו של ברויאר אלא גם מתייחס באופן חיובי אל אותם "מקטעים" במדינת ישראל שבהן יושמה "חוקת התורה" על הציבור כולו, וטוען שדבר זה "סייע דווקא למניעת פיצולו" של העם היהודי. בפועל, השלטת נישואין דתיים כמסלול היחיד המוכר (בגבולות מדינת ישראל) לכלל אזרחי המדינה הביאה לסלידה מהיהדות, עד שבחוגים דתיים ליברליים יזמו את ארגון "חופות" הפועל מחוץ לרבנות ואינו מוכר על ידי המדינה. המקטע המשפטי שבו מיושמת "מדינת התורה", מערכת בתי הדין בישראל, מדיר נשים לאור פסיקת השו"ע כי "אשה פסולה לדון". אילו מערכת זאת היתה מתרחבת לכל תחומי החיים, לא היו שופטות בישראל.

חשוב לשלב יסודות מתוך המשפט העברי בתוך המשפט הישראלי, כגון חוק פיצויי פיטורין הנשען על מצוות "הענק תעניק", וחוק "לא תעמוד על דם רעך" שיזם ח"כ חנן פורת. מנגד, דווקא אותם מקטעים שבהם מדינת היהודים הביאה אותנו להיווכח כיצד נראה בפועל יישום ולו חלקי של מדינת התורה, הספיקו כדי שנקבל "טעימה" ונבין עד כמה חזון זה הוא דיסטופיה יותר מאשר אוטופיה. קשה לראות כיצד במערכת של "מדינת התורה" היו מיישמים דיני מלקות למי שעובר על איסור לאו מהתורה, ו"מכת מרדות" על מי שעובר על דברי חכמים. ברור שאילו מערכת זאת הייתה מקבלת שליטה, היא הייתה מבריחה יהודים חילונים וליברלים ומביאה לחורבנה של מדינת ישראל. טוב שלפחות לעת עתה עדיין יש במדינה רוב חילוני.

ד"ר אלחנן שילה הוא מרצה להגות יהודית מודרנית וספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת ספיר

אוטופיה, לא דיסטופיה / פרופ' בנימין בראון משיב:

תודה לד"ר אלחנן שילה ולד"ר אילה שקלאר על תגובותיהם.

חוק הוא כפייה; זו מהותו. במצב נורמלי, הצדדים למשחק הפוליטי מקבלים את העובדה שלצורך החיים המשותפים קבוצות מסוימות בציבור כופות את עמדתן במקטעים מסוימים, ואחרות במקטעים אחרים. העובדה שכופים עליי חוקים פמיניסטיים איננה גורמת לי לשנוא נשים, והעובדה שכופים עליי חוקים סוציאליים איננה גורמת לי לשנוא את המעמדות הנמוכים. במצב נורמלי, יכולנו לצפות ליחס דומה מצד מי שכופים עליהם חוקים דתיים. אם זה לא קורה, הרי שהמצב אינו נורמלי, וזאת מכמה סיבות, שהעיקריות שבהן: קמפיין דה־לגיטימציה של החקיקה הדתית, נשיאת עיניים אל המדינות ה"מתקדמות" שבהן יש הפרדה (נטולת הצדקה פילוסופית משכנעת) בין דת ומדינה, והפנים הלא נעימות (או שמא התדמית הלא נעימה) של חלק מן המוסדות המופקדים על ביצוע חקיקה זו. גם המוסלמים והנוצרים במדינת ישראל כפופים לחוק הדתי שלהם בדיני אישות, ולא שמעתי שהם מתלוננים על הכפייה הנוראה שהם סובלים בשל כך.

לא פחות חשוב: החקיקה הדתית במובנה הרחב כוללת גם את תמיכת המדינה בחינוך הדתי ובחיי התורה בארץ, וזו אפשרה ואף קידמה את הפריחה המרשימה של התרבות היהודית בישראל. היא גם הייתה גורם מתסיס ומעורר לוויכוח הנוקב על זהותה היהודית של המדינה – ויכוח שבאופן פרדוקסלי חיזק את הזהות הזו ואת תודעת הזהות היהודית המשותפת של הצדדים בו, לצד הפצעים הכואבים שפתח.

בחזונו של יצחק ברויאר, מדינת התורה אין פירושה החייאת עונשי בית דין שבוטלו כבר בתקופת התנאים, אלא תרגום של ההלכה לחייה של מדינה מודרנית. אינני שותף לחזון זה במלואו, אבל בעיקרה זוהי אוטופיה, לא דיסטופיה. מכל מקום, אפילו ברויאר הבין – גם אם סירב להצהיר על כך בראש חוצות – כי כינון מדינת התורה מחייב הבשלה של העם (כולו, לא רק הדתיים), והבשלה של התורה עצמה למציאות מעין זו. בשני ההיבטים הללו, אנחנו רחוקים מאוד מן היעד. הסכנה איננה באוטופיה עצמה אלא במאמץ לכונן אותה כאן ועכשיו, תוך ניסיון לקצר את דרכה של המציאות הסרבנית, וסכנה כזו אינה קיימת בפועל. איש איננו שואף לכך היום ברצינות, וגם אם יש בינינו כמה ילדים חמודים ששרים בניחותא "שלטון התורה ומיד!" – אפשר להמשיך לישון בשקט. אני חושש יותר מהמבוגרים ששואפים ברצינות רבה ל"ביעור התורה מחיינו מיד!", ואף אומרים זאת עם אש בעיניים. 

ברויאר היה שילוב של הוגה ופוליטיקאי, שילוב שלא היה נדיר מאוד באירופה של "המאה ה־19 הארוכה", כלומר עד מלחמת העולם הראשונה, והלך ונעשה נדיר לאחריה. נראה שהשילוב הזה עשוי להביא לעיתים להקשחת ההתנהלות הפוליטית, ולעיתים להגמשת העמדה הרעיונית. אצל ברויאר קרו שני הדברים. עמדתו הבסיסית הייתה טהרנית לכאורה, אך לאחר עלייתו ארצה הוא נוכח בהדרגה בכישלונה של אגודת ישראל בתחום גיוס המשאבים, היוזמה והארגון, ונאלץ להגביר את שיתוף הפעולה עם הציונים.

אם יש אשמה אגודאית בסיפור ההתיישבות החרדית, הרי שיש לזקוף אותה קודם כול לחובת חוסר המסוגלות שלה לפעילות עצמאית, ובכלל זה לחובת כישורי הניהול הירודים שלה, ורק לאחר מכן לאי שיתוף הפעולה עם מוסדות היישוב. אך גם כאן לא הייתי ממהר להיגרר אחר התעמולה הציונית ולהאשים את האגודה ומנהיגיה בהישארות היהודים בגולה ובעקיפין בהירצחם בשואה. בשנות השלושים הסרטיפיקטים חולקו על פי מפתח מפלגתי, ואגודת ישראל קיבלה רק 6.5% מתוכם. עם כמות כזו של רישיונות עלייה, קשה לדמיין עלייה המונית של חרדים ארצה; קשה עוד יותר לדמיין את הנהגת היישוב החילונית מקבלת עלייה כזו בזרועות פתוחות.

עליי להודות: אילו חייתי בין מלחמות העולם, ייתכן מאוד שהייתי גם אני מצטרף לאלה החוששים מן הנזקים שגרמה הציונות ליהדות. רק לאחר שנוכחנו לראות עד כמה הציונות (דרך המדינה) פיצתה את היהדות על נזקים אלה, אנחנו יכולים להירגע מעט. אבל זוהי חוכמה שלאחר מעשה. בתקופה ההיא היה בעמדה הטהרנית מידה רבה של היגיון, במיוחד לאור העובדה שאפילו במבט לאחור העמדה הפשרנית לא הייתה מועילה בהרבה, נוכח מגבלות שלא היהדות החרדית הייתה אחראית להן.