מעשה רב עשה הרב חיים וידל במסה "אל מעבר לדתיות ולחילוניות". הוא ליקט את דבריו של הראי"ה קוק בנושא "תורת ארץ ישראל" – מושג שהרב קוק טבע – וארג טקסט מובנה השווה לכל נפש, במיוחד לאלה הרואים ברב קוק מגדלור רוחני, אבל לא בקיאים בכל הקורפוס הרעיוני הרחב והעמוק מני ים שלו.
עוד כתבות בנושא
כמו הנזיר בשעתו, שליקט את דבריו של הרב קוק וגיבש אותם לכלל שיטה שלמה, כך גם כאן: הבקיאות בכתבי הרב קוק יחד עם יכולת ניסוח ושפה שיודעת להיות גבוהה וגם נגישה, יוצרים זרימה מובנית, עניינית וברורה. הדברים המפוזרים התלקטו לכלל שיטה מסודרת, מה שמאפשר לנו גם ללמוד אותה בעיון וגם לעמת אותה עם ימינו אלה, מאה שנה אחרי שנכתבו. המסה מהווה שירות חשוב לדתיים ולחילונים שמבקשים לגבש חזון תרבותי ורוחני לעם ישראל.
ואולם אני מבקש לטעון שהמצע הנפשי, האינטואיטיבי, של הרב וידל שלח את האינטלקט שלו לנסח משנה סדורה ברוח הרב קוק, אבל הוא עצמו במקום אחר. מבחינה זאת חשיבותה של המסה כפולה: מצד אחד קיבלנו סקירה מעמיקה ומקיפה של תורת ארץ ישראל של הרב קוק, ומצד שני – חתרני משהו – אנחנו מבינים שאי אפשר לקחת אותה ככתבה וכלשונה, וחייבים להרחיב את גבולותיה.
הכי מעניין
הולך בדרכו. הרב הנזיר | צילום: באדיבות מכון נזר דוד־ אריאל
המסה נפתחת בתיאור המחלוקת על דרכה התרבותית והרוחנית של התנועה הציונית – שם, לדעת המחבר, נזרעו זרעי המחלוקת משטלטלת את הציבוריות הישראלית בימינו אלה – עבור דרך פירוט היסודות ההגותיים של תורת ארץ ישראל ומאפייניה העיקריים, וכלה בהצגת הנחות יסוד לתורת ארץ ישראל בדורנו.
מתברר שהייתה הסכמה בין הוגיה הדתיים והחילונים של היהדות שהתחדשות החיים של עם ישראל בארץ ישראל מחייבת התחדשות רוחנית ותרבותית. המחבר מביא את ההחלטה העקרונית שהתקבלה בקונגרס הציוני השני בבאזל בשנת 1898: "הציונות שואפת לא רק לתחיה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחינה רוחנית של עם ישראל".
רוח זאת הביאה בכנפיה יצירה ספרותית והגותית מרשימה, הן בקורפוס הדתי (ריינס, יעבץ, גלזנר, ניסנבוים) והן בקורפוס החילוני (אחד העם, ביאליק, גורדון, ברדיצ'בסקי, ברנר). זאת ועוד: החילוניות – לדעת המחבר – הייתה טעונה "רליגיוזיות עמוקה ויקד בה להט משיחי".
ואולם הרקע הנוח הזה, שניתן היה לשער שיש בו פוטנציאל של חיבור והשלמה, לא הספיק. בוועידת ציוני רוסיה, שהתכנסה במינסק בשנת 1902, התפרצה מחלוקת "הקולטורה" במלוא עוצמתה. החילונים סרבו לראות בדתיים את בעלי הבית הרוחניים של המסורת היהודית, והדתיים טענו שאם הציונות תהיה חילונית ללא זיקה לערכים הדתיים – הציבור, שברובו מסורתי, ידחה אותה.
בסופו של דבר התקבלה פשרה: מבחינה תרבותית יהיו שני זרמים בציונות – 'לאומי מסורתי' ו'לאומי מתקדם', ואיש לא יכפה את רעיונותיו על הזולת. פשרה זו מהדהדת עד היום, ומפשרה היא הפכה למחלוקת נפיצה. מכאן נובעת המחויבות של המחבר להאיר את תורת ארץ ישראל של הרב קוק שיש בה, לדעתו, פוטנציאל לקדם את הייעוד של עם ישראל כשהוא מאוחד, ושוררת בו אחווה ורעות.
תורת ארץ ישראל של הרב קוק נסמכת על עמוד תיכון מרכזי: תפיסת 'האחדות הכוללת', 'מוניזם' שבו האלוהות מקיימת ומשכללת את העולם והאדם ומעצימה את ערכם. עיקר החידוש הוא שהולך ומסתיים עידן שבו השפה הדתית היא "תאיזם" – תפיסה של "אלוהים-אדם", הרואה את העולם והאדם כנבראים בידי האלוהים וקיימים בנפרד ממנו.
כותב הרב וידל: "המשמעות של שקיעת שמש ההשקפה הפירודית וזריחת שמש ההשקפה האחדותית היא דרמטית... אנחנו קרואים להיכנס בשעריו של 'עידן השלום' ולהתחיל פרק חדש בהיסטוריה. כל מה שהיה נפרד אמור להתאחד. כל מה שהיה נפרד אמור להתכלל. כל מה שצמח מתוך קונפליקט ומאבק אמור לצמוח מתוך שיח ודיאלוג... כוחות נפש, שיטות פילוסופיות, אידיאולוגיות, דתות, תורות מוסר, אמונות, דעות וערכים, מחנות ומגזרים בעם ישראל, ציוויליזציות, תרבויות ועמים... בהתאם לכך, עיקר מעיינה של תורת ארץ ישראל אינו הקודש אלא החול, אינו האלוהים אלא תיקון האדם והעולם... תורה המדריכה אותנו לחיות חיים אנושיים עשירים ודינמיים ולהביא לידי ביטוי את כל הנטיות האנושיות, היסודיות שלנו, הרוחניות, הגופניות, החושניות, היצריות, האסתטיות, המוסריות, התבוניות, הדתיות והחברתיות".
מהחזון הזה מתפרט הכול: תורת הגלות – שמאפייניה הם התכנסות, התבדלות והתנכרות – תתחלף בתורה של הרחבה, דיאלוג והתחברות; התורה המצומצמת תתרחב בעזרת פנימיות וכלליות בכל חלקיה; האגדה תחזור מהשוליים למרכז הוויית בית המדרש ותתחבר להלכה; הכבוד יחזור לגוף ולנפש; הקודש יפלוש ויאיר את חיי החול, והדיאלוג – בין כל חלקי האומה – יהיה מלווה ברגשי כבוד, קבלה והכלה. העיקרון ברור: לא עוד ד' אמות של הלכה בלבד אלא תורה שמצודתה פרושה על כל מרחבי החיים ומחיה אותם.
פרקים רבים יש במסה הזאת שמחייבים עיון מעמיק, וכאן קצר המצע מהשתרע. ואולם, עיקרה של המסה עוסק ביחס לתרבות החילונית ומהותו ואפיונו של הדיאלוג אתה, ועל כך אתמקד בסקירה זו.
תורה של דיאלוג?
המחבר טוען בהיגדים שונים לאורך המסה שהעולם החילוני הוא לא "עגלה ריקה", ויש בו רעיונות וערכים שיכולים לתרום את חלקם לתורת ארץ ישראל ולהיות שותפים נאמנים למהלך זה. לאורך המסה מובאים ציטוטים שונים של הרב קוק שאמורים היו לתמוך בגישה זו.
ראשית, הפסקה המפורסמת על שלושת הכוחות שנמצאים באומה הישראלית: האורתודוקסיה, הלאומיות והליברליזם. כך כותב הראי"ה: "הקודש, האומה, האנושיות – אלה הם שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם... התמזגות הדרושה של שלושת התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה, שיש לה תקווה של חיים עתידיים".
המחבר רואה חשיבות גדולה בגישה זאת, ומביא מספר ציטוטים שלדעתו מאששים ומקבעים את הגישה של הראי"ה. ומהי אותה גישה, אליבא דהמחבר?
"העוקב אחר תיאוריו של הרב קוק לומד כי תורת ארץ ישראל היא תורה של דיאלוג קשוב, שיח נעים ומחלוקת מבורכת בים הדעות השונות בעם ישראל. היא גם פתוחה ומפולשת לתרבות הכללית ושמחה להיות אתה בדיאלוג, לקבל את היופי ממי שיצרו, את האמת ממי שאמרה, וגם את הפרקטיקה ממי שעיצבה, גם אם הורתם ולידתם הייתה מחוץ לגבול ישראל" (עמ' 53).
אבל עיון מדוקדק בציטוטים הללו מראה שיש בהם שתי פנים. הראשון: חשיבות האהבה בין חלקי האומה. השני: ניתן לקבל את הרעיונות החילוניים אם גרעין האמת שלהם נמצא כבר בתורה. כך כותב הרב קוק: "ראשית עבודתה של תורת ארץ ישראל צריכה להיות מכוונת ביחוד להסיר את הבורות של החלק המדעי והפנימי שבתורה. זה הוא החלק הנשגב של כל עניני הלב, התלוי ברגשות, בדעות ובאמונות, שהוא כללות תוכן האגדה, המוסר והמחקר, הקבלה והחסידות, ההיסטוריה, הפילוסופיא והפיוט, עם כל צדדיהם הרכבים והשונים. כל אלה הנם ענפים מתורת הנבואה ורוח הקודש המיוחדת לארץ ישראל".
על הדרישה המוסרית – שהיא כמובן חלק מאותה "אנושיות" או "ליברליזם" – כותב הרב: "יסוד כל העליות והאיכות באנושיות הוא התרחבות הכוח המוסרי, שהוא באמת הדעת את ה' וההלכה בדרכיו".
הרב קוק לא מדבר וגם לא רומז על דיאלוג. הוא אומר שצריך את כל כוחות האומה שאכן הם בבסיס האנושיות והחברה המתוקנת, אבל כל אלה נמצאים כבר במגרש האמוני.
דברי הרב קוק בקטע הבא חריפים יותר: "מכל מקום אומללים הם בני אדם כל זמן שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים לרדוף אחריו במובן המוסרי ובקשת הטוב זהו דרישת ה', ונהרה רבה תופיע עליהם כשיגלה להם רז זה".
על הגישה הזאת כבר צווח ככרוכיה עמוס עוז, כשאמר: אל תספרו לי שכל מה שהאדם הנאור חושב מקורו באלוהים.
להרחיב את גבולות הגזרה
יש לומר ביושר: עם נקודת פתיחה כזאת לא ניתן לקיים אפילו פגישה אחת של פיוס וגישור. ואם תאמר שלא ננפנף בתפיסה שכל דרישת הטוב בעולם היא דרישת ה' – ברור לגמרי שאדם דתי ישדר את המסר הזה גם בבלי דעת, וכל אדם רגיש וחכם יבחין בו תוך חמש דקות.
אבל האהבה מקלקלת את השורה. ניכר שהמחבר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, והוא מתנחם בציטוטים הרבים אצל הרב קוק על האהבה שיש לו לכל חלקי האומה, גם אם הם חושבים אחרת, או הציטוטים הרבים שהוא מכבד דעות שונות ושיש להם מקום בתורת ארץ ישראל. אין להטיל ספק כמובן באהבה העצומה שהייתה לרב קוק לכל חלקי האומה ולכל אדם מישראל – וכמוהו המחבר עצמו – אבל כמיהת נפש זו היא מצע ראוי להארת פנים לכל מי שבא לשמוע, אבל אין כאן פתיחות אמתית שיכולה להיות בסיס לדיאלוג.
הרב קוק במסע המושבות. | צילום: ביתמונה, אוסף ד"ר אדוארד אלקן
והנה במהלך הקריאה מורגש שהמחבר עצמו מוטרד, כאילו מישהו או משהו מושך בשרוולו מעת לעת: משהו כאן לא מסתדר. יש כאן בעיה. בעמוד 74 הדברים באו לידי ביטוי מפורש: "יש רגעים שבהם איני בטוח שהרב קוק עצמו יהיה שבע רצון מהדברים. אני אף די בטוח שרוב ככל תלמידיו לא רק שלא ישבעו רצון מדבריי, אלא יראו בהם דברי הבל, חולשה או אף כפירה... ובכל זאת אומר את דעתי".
לאחר פתיחה זו המחבר פורש את משנתו. הוא רואה בחלוקה הנוכחית לשבטים (דתי, חילוני, מסורתי וכו') ברכה, ולדעתו חלוקה זו היא מהותית. לכל שבט יש מאפיינים ייחודיים, וכולם ביחד יבנו את הכלל ויקדמו את העם לייעודו, תוך בניית חברה המיוסדת על אחווה ואמון הדדי. המחבר מדגיש שאלה המבקשים להיות חלק מיצירת תורת ארץ ישראל לא חייבים להאמין באלוהים. זו הרישא של הדברים, אבל כדאי לשים לב לסיפא – שמיד מקבעת את כל הטוב שקיים אצל האדם הישראלי שלא מאמין באלוהים – כנובע מאלוהים.
המחבר מביא את דברי הרב קוק: "ביושר הדעת ובמידות הטובות יש יותר אמונה ודבקות אלוהית מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית".
והמחבר מוסיף: "עיקר עבודת האלוהים בתפיסה היהודית, כפי שאני מבין אותה, נמצאת בעצם עשיית הטוב, בהתגייסות לפרויקט של התיקון האתי והפוליטי, אך גם הכלכלי המדעי והטכנולוגי, ואף האסתטי. כל מה שנעשה ממקור הנטייה המוסרית העמוקה של האדם על מנת להיטיב ולשכלל את הקיום האנושי כאן על פני האדמה הוא עבודת אלוהים".
ניכר שהמחבר מרגיש שחייבים להרחיב את גבולות הגזרה, והוא מוסיף ומביא מספר דוגמאות לפרשנות בנושאי תשובה, מצוות, השגחה ותפילה.
ושוב, הסקירה על התשובה בדברי הרב קוק אומנם מחדשת – התשובה אליבא דהרב קוק פורצת אל מעבר לתחום הדתי ועוסקת במרחבי החיים כולם, כולל הגוף עצמו – אבל מופנית אל שלומי אמוני ישראל. אי אפשר לבוא לאדם חילוני עם הציטוט הבא: "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים".
גם הפרשנות היצירתית למושגי ההשגחה, המצווה והתפילה – הגם שהם מקוריים ומעוררי מחשבה – נשארים בתוך אזור הנוחות של המסורת. יש בזה יתרון בהפגת החששות של האדם המאמין – שגם הוא נקרא לדגל של תורת ארץ ישראל - אבל אין בדוגמאות הללו כדי להפיג את חששות החילונים.
יחד עם זאת, הפרשנות היצירתית חורגת מהמהות החדשנית שבהם ונמצאות דווקא בבסיס הנפשי והתודעתי שמבקש להרחיב את גבולות הגזרה של הדתיות הנורמטיבית.
הבשורה האמיתית
צריך לומר: הרב קוק אהב בכל ישותו את עם ישראל לגווניו, וביקש בכל מאודו את השלום והאחווה – אבל בסוגיית היחס לעולם שמחוץ להלכה ולמסורה הוא הכריע בעד התכנסות ולא בעד דיאלוג. הדרך להשפיע לשיטתו של הרב קוק – וכזאת היא תורת ארץ ישראל שלו – הייתה דווקא להעצים את הגרעין האמוני, להעמיק בו בפנימיות ובכלליות, בהלכה ובאגדה, במחשבה ובנסתר – וממילא יבואו כל השאר אל המגרש האמוני, שהוא סימן את גבולותיו.
לא כך חושב המחבר, שמסכם את דברי הראי"ה על פי שיטתו לאורך המסה: "הראי"ה לא בא לחזק את הדתי בדתיותו וממילא לא להחזיר את החילוני בתשובה... אלא לעורר דיאלוג".
הראינו את הקושי בפרשנות זו, אבל כפי שהוכחנו, יודע המחבר שחייבים להרחיב את גבולות הגזרה שהציב הרב קוק, ודרכו – גם אם היא מינורית וזהירה – יכולה לעבוד. אבל עם מי?
על כך כותב המחבר: "חלקים מהשבט הדתי אינם חפצים בשום חידוש אלא בהעמקת השימור של התורה הנוכחית. לעומתם, חלקים מן השבט החילוני אינם מעוניינים כלל להיות שותפים ביצירתה של תורה בכל צורה שהיא... אבל, אחרי ההסתייגויות הללו, מימין ומשמאל, אנו נותרים עם מרחב גדול של שותפים פוטנציאליים לתורת ארץ ישראל".
וכאן יש בשורה אמיתית. חלקים נרחבים וחשובים בעם ישתפו פעולה עם המהלך הזה – כשמרכזם, לדעתי, המסורתיים, שהמחבר תולה בהם תקוות מוצדקות להתחדשות, ואם המהלך יעלה יפה יצטרפו רבים וטובים, והחזון ילך ויתפשט על כל חלקי העם.
כאמור לעיל, נופו של המחבר נוטה מחוץ לתורת ארץ ישראל של הרב קוק, ורגליו נטועות בקרקע הבטוחה של האמונה המסורתית ושל תורת רבו. אבל דווקא הפוזיציה הנפשית הזאת מאפשרת להתחיל את המהלך: צעד ראשון החוצה, בעוד הרגל השנייה נטועה בבסיס המסורתי. במציאות הנוכחית – המסובכת, הנפיצה, המרובה בחשדנות הדדית – יש לדרך הזהירה הזאת סיכוי. מכאן חשיבותה הגדולה של המסה.
הרב חיים וידל | צילום: נעמה שטרן
גם הכללים שהתווה המחבר – להתחיל עם מה שיש; להתחיל עם מי שרוצה לעבוד; לא לשלול גישות אחרות, גם חילוניות; לא לבקש פשרה ופיוס ולא כור היתוך – כל אלה נכונים ומדויקים, כמו גם השותפים העתידיים לתורת ארץ ישראל: איכות אנושית, תחושת אחווה ושייכות לעם ישראל, ותודעת אחריות – כל אלה הם כלים שלא הולכים בגדולות – ובזה כוחם.
בשדה השממה היצירתית של תלמידי הרב קוק – שלא זזים כמלוא נימה ממשנתו – בולטת המסה של הרב חיים וידל ומתווה דרך. המסה מסכמת את החזון של הרב קוק בנושא ארץ ישראל – שבוודאי יקרין על כל מהלך עתידי; מציגה מספר כללים שיסייעו ביצירת הדיאלוג המתבקש בין כל שבטי ישראל; וקוראת לפריצת דרך אל מעבר לתורת הרב קוק – ובכך יש איתות לנאמני הייעוד הישראלי לפרוץ יותר רחוק. מי ייתן והפתח שפתח המחבר כפתחו של מחט יהפוך לפתחו של אולם, ויפוצו רעיונות יצירתיים פורצי דרך בכל מרחב העשייה הרוחנית.
הרב וידל לא מבקש לשבור את הכלים, אבל אלה חייבים להישבר. נראה לי שדמותו ההגותית של הרב קוק צריכה לעבור מדמות של סמכות לדמות של השראה: עברו יותר ממאה שנה מהגותו, וההיצמדות הטוטלית למשנתו רק מעכבת פריצות יצירתיות נדרשות. אין ברירה אלא לפרוץ דרכים חדשות כדי להתקדם לחזון מרפא, מרומם ומיטיב, לנו ולאנושות כולה.