כשהמתבגר קופץ הביתה מהישיבה התיכונית אני שואל אותו: "תגיד, על מה מתווכחים היום אצלכם, הצעירים?" הוא לא כל כך מבין מה אני רוצה: "בשביל מה צריך להתווכח?" הוא עונה. ואני מספר לו על הפולמוסים המגזריים הגדולים של שנות ה־90 וה־2000. על שיטת רבדים, ועל חברה מעורבת, ותנ"ך בגובה העיניים.

פעם פולמוס היה פולמוס. עם חוברות בהוצאה פיראטית ומאמרי תגובה ב"הצופה", ומישהו שהיה זורק ספרים של מישהו אחר מהישיבה, ואז מתקשר להתנצל על שכינה אותו בשם "רפורמי". ומכל הפולמוסים, אחד העמוקים והיפים היה הוויכוח בין אסכולת הרב טאו לבית מדרשו של הרב שרלו, בסוגיית "מאמר הדור לדורנו".

הרב קוק במאמר הדור חידש חידוש גדול, שלפיו הריחוק של הדור מהתורה והמצוות אינו נובע מקלקול אלא מהתעלות למדרגה גבוהה מזו שהתורה מופיעה בה במתכונתה הנוכחית. לכן קרא ליושבי בית המדרש להקשיב לרחשי הדור, שמבכר עקרונות גדולים של צדק ומוסר על דקדוקי ההלכה המעשית, ולנסח עבורו תורה גדולה ומאירה שתכיל את רוחו הנשגבה.

מאמר הדור נכתב בשנת תרס"ו, ומאה שנים אחר כך נשאלה השאלה: ומה בדבר הדור שלנו? אני מזכיר לכם שכשאני כותב "הדור שלנו" אני מתכוון לאביב גפן. בגרסה שלפני מסע ההופעות המשותף עם אברהם פריד. דור הילדים של חורף, שנת 73', שנמאס לו מהמלחמות ומהאידאולוגיות הגדולות. הרעיונות הלאומיים והשאיפות לתיקון עולם כבר לא כל כך קסמו לו. דיברו אליו יותר שלום ומוזיקה ואהבה.

הרב טאו הקדיש לשאלה זו את הכרך הראשון של המגנום־אופוס שלו, "לאמונת עתנו". ובגדול הטענה שם היא שהתורה אינה פלסטלינה. המאמר של הרב קוק נכתב ספציפית על הדור שלו. בתקופת התחייה הציונית, האומה התגלתה לרגע בטהרתה. כמו ילד שמגיח לעולם ואתה רואה בו מתיקות אינסופית ללא מתום. לכן גם ארבעה דורות אחר כך צריך לחזור לדור ההוא, ללמד תורה שתתאים לשאיפותיו, לנסח משנה הלכתית שתדבר אליו. כי היכנשהו בעומק, הדור ההוא של הרב קוק ייצג את הדורות כולם. גם אם כרגע קצת קשה לראות זאת. לכן נמשיך לדבר על רעיונות אמוניים גדולים גם לנוכח חבורה אינדיווידואליסטית של ילדי פרחים.

הרב שרלו, לעומת זאת, למד את מאמר הדור אחרת. לדבריו הרב קוק לימד אותנו כלל: עלינו להקשיב לרחשי הלב לכל דור באשר הוא. כך שאם הדור הנוכחי שואף להגשמה עצמית פרטית, עלינו להראות לו כיצד יוכל למצוא זאת בתורה. ואם הוא מאמין בפלורליזם, עלינו לברר היכן גם התורה שלנו דוגלת בריבוי דעות. כמובן עם הרבה הסתייגויות, כפי שעשה גם הרב קוק, אבל באופן עקרוני זו צריכה להיות המגמה.

וכאן מגיעה הנקודה המעניינת: הדור החדש, הנוכחי, התהפך פעם נוספת. פתאום נראה שחלקים גדולים ממנו, אלו שמתעניינים ביהדות, מבקשים דווקא קיום מצוות פשוט. ציצית, תפילין, צניעות, טהרת המשפחה. כל הדינים המעשיים, הוותיקים, שהתרחקו מהם גם הדור שלנו וגם דורו של הרב קוק. לא מזמן פורסם שיעור של הרב טאו שהגיב להתפתחות הזאת, תחת הכותרת "דבר ה' זו הלכה". שם הוא מורה לגנוז את הרעיונות של הרב קוק ולהקשיב לדור הנוכחי כמות שהוא. תפסיקו לדבר על אמונה, הוא אומר לתלמידיו המופתעים, תתחילו לדבר על הלכות מעשיות. אם זה מה שהדור רוצה, זה גם מה שהוא צריך. "יש התפרצות, מה תעשה נגד התפרצות?". לכל האידאולוגיות הגדולות שניסחנו כבר 120 שנה אפשר יהיה לחזור אחר כך.

התלמידים ששומעים את השיעור (כך עולה מן התמלול שהתפרסם) מנסים להתנגד. גם עליי, כמי שנמנה בפולמוס ההוא עם בית מדרשו של הרב שרלו, קשה המחשבה שצריך עכשיו להשתנות. הרעיונות הנועזים של הרב קוק, והתפיסות העדכניות של תלמידי תלמידיו, קנו אצלי שביתה עמוקה בשכל ובנפש. קשה לזנוח את התורה הקיומית המופשטת של הרב שג"ר, שהתנסחה כמענה לליוטר ודרידה, רק כי את המצעד של גלגלצ כובשים בן־צור ואלייצור. אבל אם הרב טאו יכול, גם אנחנו מסוגלים. למצוא את המקום בנפש שהיה צמא לאנרגיות של הדור הזה. דור מהמם שכולו תימהון. צודק הבן שלי. בשביל מה להתפלמס? תראו איזו מתיקות פשוטה יש בציצית ובתפילין.