"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאִוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כ"ג, ט"ז־י"ז).

במוצאי פסח קוצרים את העומר ב"עסק גדול" וחגיגי (מנחות י', ג'), ומאז סופרים עד לרגע שיובא קורבן הציבור הייחודי, שני כיכרות לחם חמץ – שאינו עולה על המזבח בימים רגילים – שמתהפך בהם הסדר: במקום שמנחת הצומח תבוא כנספח לקורבן מן החי, כאן שתי הלחם עומדים במרכז, ו"עליהם" ועמם מביאים קורבנות רבים: "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם".

המוני עולי הרגל מצטופפים בעזרה ביומו היחיד של חג השבועות, ומבקשים לחזות בטקס החגיגי שכולו בא לחבר את הקודש עם קציר החיטים, המעסיק את לבבות החקלאים בימים אלה. או אז "מביאים את שתי הלחם, אך לא מקריבים אותם על גבי המזבח אלא רק מניפים אותם: 'קורבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח'. הכהן נעמד בכניסה לעזרה מבפנים (מזרח), מניח על ידיו את שני הלחמים ולצידם את שני כבשי השלמים, ומניף לארבע רוחות השמיים, ומרים ומוריד" (מתוך "עבודת הדביר" – ספרו המונומנטלי של אחייני הרב אברהם בורשטיין על עבודת המקדש, המנציח את בננו דביר הי"ד, עמ' שמ"ד).

זהו קורבן ציבור מובהק, וזהו טקס חגיגי שיופיו והדרו הם חלק מהותי ממנו. אך כאשר בא כהן מיוחס, לבוש בבגדי כהונה, עם שני כיכרות לחם שהוכנו בהתאם להלכות שתי הלחם, ומרים אותם לרגע קצר ברחבת הר הבית – הוא עושה פעולה שיש לה רק דמיון טכני, חיצוני ושטחי לעבודת הקודש של הנפת שתי הלחם.

כיצד אפשר לקרוא לקורבן "קורבן ציבור" כאשר הוא מוקרב בהיעלם מעיני הציבור, בגנבה ממש? כאשר רובו הגדול של הציבור אינו "בעניין" כלל? אם הדבר היחיד שנציגיו הרשמיים של הציבור מסוגלים לעשות נוכח הדבר הזה הוא לנסות למנוע אותו ולעצור את מקיימיו, האין הדבר מלמד היכן אנו נמצאים מבחינת הרצון והתודעה?

וכיצד אפשר לראות בעשייה כזו דבר הנעשה "על פי הדקדוקים ההלכתיים", כאשר נעדרים ממנו רכיבי יסוד בקורבנות מהסוג הזה - הכבוד, האסתטיות, ההדר וההוד? האם כל הטקסיות והיופי המייחדים את עבודת המקדש – מאבנטו של הכהן ועד לפרוכת, מהמחתות ועד לכפורת – אינם מלמדים שהכול בנוי על הכבוד הזה?

כמי שחזון המקדש וחלום המקדש יקרים בעיניו, קשה לי לתאר עד כמה הרגשתי שפלות כשראיתי שמביאים חלות "שתי הלחם" בתוך שק קניות של "אושר עד"; שמנצלים רגע של חוסר תשומת לב כדי "להניף", בבהילות, לרגע...

ובסוגריים: צורת החשיבה ההלכתית נעשתה מעט מעוותת בדורות האחרונים אצל "פרוּמערז", המוטרדים כל העת שמא לא עמדו בשיעור או יצאו ידי חובה; לעיתים הדבר גם מגיע למין אגוצנטריות, שבה החשש שמא אעבור על ספק־גזל מעסיק הרבה יותר מאשר החשש הפשוט לפגוע בזולת. ובעוד אנו בוכים על ההפרזה הזו, באים אנשים ומבקשים להעביר את צורת החשיבה הזו מענייני היום־יום של היחיד אל המרחב הגדול, הלאומי, של הלכות ציבור וקורבנות ציבור?

רק צורת חשיבה כזאת יכולה להציג דבר שרחוק כל כך מאופיו המקורי כ"הנפת שתי הלחם", רק כי בפרטים טכניים יש זהוּת; ורק צורת חשיבה כזאת מעקרת את השכל הישר, ומצליחה לראות "קידוש השם" בפעולה שבעיניים פשוטות היא חילול השם נורא והשפלה של מושג קורבנות הציבור ושל חזון עבודת המקדש בכלל.

והערה אחרונה: קידום מעמד היהודים בהר הבית נעשה בשנים האחרונות לא פעם בהתגנבות ובהטעייה, שביטאו מסירות קדושה והביאו תוצאות נפלאות. אך מה שטוב בשביל תפילה, השתחוויה או תקיעת שופר אינו טוב בשביל קורבנות ציבור טקסיים – כאלה שמהותם היא גם ההדר וגם הציבוריות. כאשר פעולת הגרילה הזו, שנועדה לקדם את אפשרות העבודה בהר, נעשית באופן הסותר את מהות הפעולה שרוצים לקדם – אנו מקלקלים ולא מתקנים, למרות הכוונות הטובות ומסירות הנפש המבורכת.