עמד הרבי מסאטמר ב־1925, הסתכל בעין רעה על החלוץ החילוני ואמר: "זאת לא גאולה. גאולה היא בקולות וברקים וענן כבד על ההר, שופר גדול קורא, בורא עולם נגלה אלינו ישירות והמשיח נלווה עמו ומורה לנו את הדרך אל ארץ הקודש על כנפי נשרים. יהודי גלוי ראש בבגדים מרופטים עם מעדר על כתפו – זה ביזוי של מושג הגאולה. זה חילול השם. להוריד את קודש הקודשים אל חולי החולין? האם נעשה את כל הדרך הארוכה לארץ הקודש רק כדי לעסוק בעקירת קוצים במקום בייחוד ייחודים? עדיף להישאר בגלות עוד אלפיים שנה ולהמתין לנס, מאשר להשלים עם המראה העלוב של מה שמתיימר להיקרא בשם 'גאולת ישראל'".

עמד הרב הסרוג ב־2025 בלב ירושלים וצקצק בלשונו באי שביעות רצון, לנוכח מראהו של כהן בבגדי כהונה מקדש ידיו ורגליו מתרמוס מתכת כשאליו רץ יהודי אחר, שקית של "אושר עד" בידו ובתוכה חלות שתי הלחם של חג הביכורים. "זאת לא גאולה", פסק. "גאולה לא אמורה להיראות מסכנה כל כך. הקדוש ברוך הוא מצפה למעמד ממלכתי מכובד, לא לכהן שמבצע מצווה בחטף מאימת השוטרים ולבסוף גם סופג מהם מכות רצח. מצווה חשובה ומרכזית כשתי הלחם אמורה להיעשות בחצרות הקודש לצד המזבח, לא למרגלות כיפת השלשלת כשסביב מוסלמיות עורכות פיקניק וילדים ערבים בועטים בכדור. זה לא מכובד. עדיף לשבת בחיבוק ידיים עוד אלפיים שנה ובלבד שהגאולה לא תהיה עלובה כל כך. הם מגחיכים את הציפייה".

עמד הרבי מסאטמר ב־1925 ואמר: "קיימות בעיות הלכתיות רבות כל כך בארץ ישראל. מה לחלוצים הכופרים הללו ולאדמת הארץ הקדושה? האם יש להם מושג מחובת הפרשת תרומות ומעשרות? מעורלה? מנטע רבעי? משמיטה? מביכורים? מהפרשת חלה? מלקט, שכחה ופאה? ארץ ישראל דורשת רמה רוחנית גבוהה. מחלל השבת בפרהסיה ידרוס את אדמת הקודש ויבזה אותה בעצם נוכחותו. אנחנו, השארית הנאמנה, נישאר באירופה. כאן העבירות חמורות פחות והבעיות ההלכתיות אינן איומות ונוראות כמו בארץ המובטחת. מה בוער? נמתין בינתיים".

עמד הרב הסרוג ב־2025 בירושלים בירת ישראל, והתמלא בושה לנוכח הצעירים המתפרצים ללב רחבת כיפת הסלע בשם מצוות הדת שלו. בליבו כבר התנצל בפני המשטרה על שהנערים סטו מהוראותיה ומכלליה ביחס ליהודים דתיים. "אין דין הר הבית כשאר ארץ ישראל", הסביר לעצמו מדוע הוא – שאומר הלל שלם בברכה אפילו בליל יום העצמאות – מגלה הסתייגות עד רמת גועל מצעד שככלות הכול הוא מצווה. "כאן בהר, הכול הרבה יותר חמור. גם רצון קדוש עלול להתגלות כהרה אסון. הרי קיימים פרטים הלכתיים רבים כל כך שהוזנחו ונשכחו במשך שנים רבות. שבענו כבר מהתפרצות אל הקודש בסגנון נדב ואביהו. ואם בסופו של האירוע מוסלמי גרר את היהודי כאילו מדובר בעבד, יצא שכרנו בהפסדנו. מה בוער? נמתין בנחת עד שהקב"ה ידאג עבורנו לגאולה הולמת יותר".

נזף הרבי מסאטמר ב־1925: "אסור למרוד באומות. שלוש שבועות השביע אותנו הקדוש ברוך הוא, ובין השאר שלא לעלות בחומה. רב יהודה כבר אמר בגמרא שכל העולה לארץ ישראל עובר עבירה. עד שבורא עולם יפקוד אותנו ברחמים, כל שנותר לנו הוא לשאת תפילה. יהודים בעידן שלנו אינם צריכים לנקוט מעשים, ובטח לא כשהגויים מתנגדים לכך. כלל ישראל מבקש לשבת בשלווה, ואילו מיעוט פוחז מאיים לגרום לגויים לשנוא אותנו ולרצוח בנו. אסור לדחוק את הקץ".

כעסו יחדיו ב־2025 החילונים הגמורים מהשמאל לצד הרבנים הגדולים: "הצעירים הסוררים שרצו על רחבת כיפת הסלע התיימרו לבצע מעשים בשם הציבור. מי ביקש זאת מהם? הם מתגרים בכך בערבים ומעוררים בהם רצון לנקמה ולרצח. במקום להכיר טובה למשטרה שמגוננת עליהם מפני הזעם האסלאמי בהר, הם מסיגים אותנו לאחור שנים רבות, מגחיכים את היהדות ופוגעים גם בדרישות שלהם עצמם בהר הבית. מרוב בהילות להישגים הם מסכנים את המעט שלשיטתם כבר הושג".

"אין זו דרכנו", הסכימו הרבי מסאטמר מדגם 1925 ומשמרי מורשתו מאה שנה מאוחר יותר. "אין זו דרכנו", צקצקו במורת רוח מהיציע, מאמצים לעד בשם היהדות את עמדת המשקיף. מוטב לשבת באפס מעשה עד אחרית הימים ובלבד לא לנקוט חלילה מעשה נמהר.