בשעה 6:28 בבוקר 7 באוקטובר 2023, מצבו של עם ישראל היה, במובן עמוק וכואב, דומה למצבם של אלפי הצעירים והצעירות במסיבת הנובה. באותה שעה הם היו עדיין בתוך ריקוד פנימי עליז; חלקם תחת השפעת חומרים משני תודעה, מנותקים מן הזמן הממשי שבו הם נמצאים — חג שמחת תורה; מן הזמן ההיסטורי שבו הם חיים; ובעיקר עיוורים לחלוטין לאיום הטקטי והאסטרטגי שהלך והתהווה סביבם, ושבתוך דקות יפרוץ אל חייהם ויהפוך אותם לגיהינום.
הצעירים והצעירות הללו לא היו אשמים במצבם; להפך, במובן מסוים הם ייצגו בבואה של כולנו. כולנו רקדנו בתוך מציאות מדומיינת. גם אנחנו היינו שאננים, מסוממים – לא בהכרח מחומרים, אלא משקט, משגשוג, מהצלחה טכנולוגית ומעושר כלכלי, מנותקים מהזמן ההיסטורי הממשי של הציונות ומהמאבק על קיומה של מדינת ישראל. גם אנחנו לא הצלחנו לראות את האיומים שהלכו ונבנו סביבנו.
בשעה 6:29 הריקוד נגמר. מסך המציאות נקרע, והאימה פרצה לתוכו בעוצמה שלא יכולנו לשער.
הכי מעניין
באחד מבתי האבלים של נרצחות הנובה שבהם ביקרתי בתל־אביב, אמר לי האב שבאותו לילה הוא כלל לא ידע היכן בתו נמצאת; הוא אפילו לא ידע על קיומן של מסיבות מן הסוג הזה. גם אני לא ידעתי. המשפט הזה נשאר איתי. במובן רחב יותר, כולנו הדחקנו את השאלה: איפה הילדים שלנו נמצאים? איפה הדור הבא רוקד? ואיפה אנחנו נמצאים בזמן שהם רוקדים?
אחרי שבעה באוקטובר איננו יכולים להרשות לעצמנו בריחה אל פנטזיה פסיכדלית — גם לא הדחקה פסיכולוגית ולאומית שכזו. חיִינו במידה רבה בעידן מדומיין, במקום בעידן האמיתי שבו היינו צריכים לחיות.
הנביא הבורח
דווקא משום כך, נדמה לי שהשאלות הגדולות העומדות בפנינו אינן מתמקדות בציר הביטחוני או המדיני, ובוודאי שאינן מסתכמות בוויכוח הפוליטי בין ימין לשמאל. כאשר אני שומע מנהיגים מן האופוזיציה מבטיחים כי החלפת שלטון הימין תביא עימה כמעט מאליה תיקון – שיפור ביחסים עם העולם והישגים מדיניים – אני מתקשה להבין את ההתכחשות ההיסטורית. תהליכים כמו הסכמי אוסלו והגירוש מגוש קטיף תרמו תרומה מכרעת לאסון האסטרטגי והביטחוני שפגשנו ב־7 באוקטובר. אי אפשר למחוק את זה מן ההיסטוריה.
אבל כאשר אני שומע את ראש הממשלה ומנהיגים אחרים מן הקואליציה אומרים שאם השמאל יחזור לשלטון "יקרה אסון", אני נדהם לא פחות מהעיוורון וההונאה. "יקרה אסון"? האסון הנורא כבר קרה. והוא קרה במשמרת של ממשלת ימין, תחת ההנהגה שהייתה אחראית לביטחון המדינה. אי אפשר לבקש חשבון נפש מן המחנה האחר ולפטור ממנו את עצמך.
המשבר הנורא פקח את עינינו. הוא מציב בפנינו קשיים עצומים, אבל גם הזדמנויות שלא היו פתוחות בפנינו קודם לכן. אלא שרבים מפחדים להתבונן נכוחה במשמעותו, מפני שהריפוי מחייב שינוי עמוק. לא שינוי קטן, לא שינוי טקטי בשאלות כמו כיצד נלחמים, איך עושים הסכמים או איזו מפלגה תשלוט. נדרש שינוי במערכת ההפעלה שלנו, שינוי בהבנה הפנימית של מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן.
ההתעלמות מהעולם חמורה כמו ההתעלמות מזהותנו. חייל בגבול לבנון | צילום: איי.אף.פי
יונה הנביא נשלח לנינווה ובורח, אך הוא מגלה דבר פשוט ונורא: שליחו של הקדוש ברוך הוא אינו יכול להימלט משליחותו. גם כשהוא בורח, הוא נביא בורח. גם כאשר הוא מבקש לרדת אל הים ולהיעלם, השליחות אינה נעלמת איתו.
כך גם אנחנו. עם ישראל הוא שליח של בורא עולם אל ההיסטוריה – גם כאשר הוא רוצה בכך וגם כאשר הוא מנסה לשכוח זאת. פה טמון סוד כוחנו. זהו סוד המשיכה וההערצה שמעוררת ישראל בעולם, ובמידה רבה גם הסיבה העמוקה לשנאה כלפינו. מאז שאברהם אבינו עלה על במת ההיסטוריה, הגדוּלה העברית והשנאה אליה כרוכות זו בזו.
התשובה שלנו חייבת להתחיל בתהליך של הזדהות מחודשת עם מי שאנחנו: בני אברהם, יצחק ויעקב; שרה, רבקה, רחל ולאה. עַם שנושא באחריות לתיקונו של עולם. לא נוכל פשוט לחיות. נורמליות ללא בשורה – איננה אופציה עבורנו. אם לא נדע "לשם מה", לא נוכל לשאת את ה"איך" הקשה.
טכנולוגיה ללא מצפן
הבעיה של עם ישראל אינה מנותקת מן המשבר העולמי. להפך, במידה רבה היא מרכזת בתוכה את השאלות שמאתגרות כיום את האנושות כולה.
העולם בראשית המאה העשרים־ואחת עומד בצומת דרכים דרמטי. מצד אחד נפתחו בפניו אפשרויות שלפני דור אחד נראו כמדע בדיוני; מצד שני קיימים איומים כבדים – משבר האקלים, הסכנות הטמונות בשימוש בלתי אחראי בבינה מלאכותית, סכנה של מלחמת עולם והסלמה גרעינית, משברים דמוגרפיים ותרבותיים, קריסה של המוסדות האנושיים הבסיסיים ביותר – המשפחה, הקהילה והלאום – ועלייתם של כוחות קצה.
אפשר להרחיב על כל אחד מן האיומים הללו, אבל ייתכן שמאחורי כולם מסתתר משבר אחד: האנושות הגיעה להתפוצצות חסרת תקדים של ידע ויכולת טכנולוגית, דווקא בשעה שבה היא איבדה את המצפן המוסרי שלה ונטשה את ערכיה היסודיים. האדם מפתח מערכות בינה מלאכותית שמסוגלות לבצע חלק גדל והולך מן המשימות האינטלקטואליות שלו, אבל באותה שעה הוא נכשל בשאלות הפשוטות ביותר: מה טוב ומה רע? מהו אדם? מהי משפחה? מהי קהילה? מה מחבר בני אדם לעם, למסורת ולסיפור הגדול שלהם? מהי אמת ומהו שקר? מהי מציאות ומהי בדיה?
הפער שבין עוצמת היכולת ובין אובדן המצפן המוסרי הוא סכנה לאנושות. טכנולוגיה אדירה אינה יכולה להציל חברה שאינה יודעת לשם מה היא חיה, והקִדמה הזו עלולה להפוך דווקא לחומר הנפץ שיכַלה אותה.
בתוך המציאות הזאת ניצבת מדינת ישראל. חברה בעלת הישגים יוצאי דופן במדע, בטכנולוגיה ובחדשנות, אך גם חברה שיודעת להילחם על קיומה ושנושאת מסורת מוסרית בת אלפי שנים. השילוב הזה הוא אתגר גדול: לנו עצמנו, וגם לעולם המביט בנו.
אני מזהה בחברה הישראלית שתי תגובות עומק מנוגדות, ושתיהן מסוכנות בעיניי. הראשונה היא התכחשות למסורת, לערכים ולייעוד היהודי – לאותו מטען שהפך אותנו לעם, שהחזיר אותנו לארץ ישראל ושהוא חלק מן הדי־אן־איי של קיומנו: להיות עִבריים ולשאת בגאווה את האמונה בא־לוהים, המאמין באדם ומטיל עליו אחריות לתיקון עולם.
עזיבת השורשים אינה פותרת את הבעיה; היא בריחה ממנה. אפשר להתרחק מן המסורת, אבל אי אפשר למחוק את הסיפור היהודי. הנביא הבורח נשאר נביא.
מן הצד השני, בעיקר בחלקים של הימין האידיאולוגי, מתפתחת לעיתים תגובה הפוכה של התבדלות והסתגרות מהעולם: "לא אכפת לנו מהגויים, אין לנו עסק איתם, נעשה מה שאנחנו רוצים, נסתדר לבד, הם בכל מקרה ישנאו אותנו". לעיתים, באופן מוזר, מדברים בשם "המוסר היהודי" השונה ממוסר העמים, כשההבדל בא לידי ביטוי בתמיכה ברעיונות כמו "ניצחון מוחלט", גירוש, מצור או הריגת האויב ללא הבחנה.
אכן, מול השיבוש המוסרי הפוסט־מודרני חובה להזכיר שהמלחמה ברשע איננה רעה אלא טובה, ושהזכות להגנה עצמית מפני טרור המשתמש באזרחים היא הבסיס של זכות האדם והעם לחיים. אך חובתנו לא לעצור שם. השאיפה לניצחון מוחלט ולהכרעת האויב, ונקיטת אמצעים חריפים כדי להשיג זאת, אינן כשלעצמן "בשורה יהודית". לאורך ההיסטוריה, אימפריות רבות ועמים רבים, טובים ורעים, הפעילו כוח רדיקלי כדי לנצח, והאמינו שהם חייבים לעשות זאת עד הניצחון המוחלט. זו אמת מוסרית פשוטה, ובעיקר אינסטינקט הישרדות בריא. הבשורה היהודית ממוקדת בשאלה אחרת לגמרי: לאיזו תכלית אנחנו מפעילים את עוצמתנו הצבאית, ואיזו חברה אנחנו מבקשים לבנות באמצעותה רגע אחרי שהמלחמה תסתיים.
התעלמות מן העולם ומן האחריות שלנו כלפיו מסוכנת בדיוק כשם שמסוכנת ההתעלמות מעצמנו ומזהותנו.
בתוך ההיסטוריה
מה נדרש מאיתנו אפוא בשעה הזאת? חידוש הברית הישראלית (הרחבתי על כך בספרי החדש, "על שפת הברית"). חידוש הברית פירושו שדתיים, חילונים וחרדים, ימנים ושמאלנים, אינם שותפים רק לגורל אחד; אנחנו שותפים גם לבשורה אחת, וכל חלק בעם צריך להביא אליה את כוחו המיוחד.
הבשורה הזאת איננה רק הצלחה מדעית וטכנולוגית, כפי שעלולים לחשוב בחלקים מן הציבור החילוני; והיא גם איננה רק לימוד תורה וקיום מצוות, כפי שעלולים לחשוב בחלקים מן הציבור הדתי והחרדי. הבשורה היהודית היא החיבור ביניהם: היכולת ליצור חברה המאמינה בא־לוהים, באדם ובאחריות מוסרית, ומתוך כך מצליחה בתוך ההיסטוריה הממשית – בכלכלה, בביטחון, במדע, בטכנולוגיה ובבניין המדינה.
זהו, במובן עמוק, הרעיון המקראי של ברכה. "אם בחוקותי תלכו" איננו חזון של בריחה מן העולם, אלא להפך: הברית אמורה להתגלות בתוך החיים. ברכה פירושה שהנאמנות לברית ולמצפן המוסרי אינה מחלישה את החיים אלא מצמיחה מתוכה חברה פורייה, יוצרת, חזקה ומשגשגת.
לכן, החיבור בין חלקי העם איננו מותרות, משאלת לב נחמדה של אנשים תמימים הסולדים מאלימות ופילוג. הברית בינינו היא תנאי ליכולתנו למלא את שליחותנו. איש מאיתנו אינו יכול להגשים לבדו את הייעוד הישראלי. אנחנו זקוקים לתורה ולמדע, לאמונה וליצירה, לעוצמה צבאית ולרגישות מוסרית. אנחנו זקוקים באופן אקוטי זה לזה, ולכן חייבים לדעת לכבד זה את הטוב של זה.
ישראל יכולה להציע לעולם דגם של ברכה: חברה שבה ודאות מוסרית ומצפן ערכי אינם אויביה של מצוינות אינטלקטואלית, מדעית וטכנולוגית, אלא בני בריתה. את הבשורה הזאת אנחנו צריכים לחלוק עם כל בני האדם הרואים באמונה מקור של חיים, שלום וטוב, ולא הצדקה לשפיכות דמים. אנחנו צריכים לחלוק אותה גם עם מי שהתרחקו מן האמונה בא־לוהים, אבל לא שקעו אל התהום הפרוגרסיבית ועדיין מאמינים בהומניזם עמוק – בכבוד האדם, בחירותו, ובערכו שאינו ניתן למחיקה.
בשעה ההיסטורית הזו אנחנו נקראים לפקוח עיניים. להביט נכוחה אל האיומים וההזדמנויות של העידן הנוכחי, ולא לברוח מהם שוב. מול מי שבאים לכלותנו, עלינו להציב קיר ברזל של עוצמה. מול מי שמטיחים בנו האשמות שווא, עלינו לדעת לעמוד זקופים, בטוחים בצדקת קיומנו ובזכותנו להגן על עצמנו. אבל קיר הברזל אינו סוף הסיפור. מעבר לו צריכה לקום חברה שראוי להגן עליה.
עוצמה ללא ייעוד היא הישרדות גרידא; ייעוד בלי עוצמה הוא חלום באספמיה. הברית הישראלית דורשת את שניהם. עלינו לבנות כאן דגם לאומי וחברתי של מופת מוסרי ואנושי: מדינה חזקה שאינה מתביישת בכוחה, אבל יודעת לשם מה הוא ניתן לה; חברה חדשנית שאינה משועבדת לטכנולוגיה אלא מעמידה אותה בשירות האדם; עם השב אל שורשיו לא כדי להסתגר מפני העולם, אלא כדי להביא אליו ברכה.
ביום שמחת תורה לפני שלוש שנים, נפסק הריקוד. מאז אין לנו רשות לעצום שוב את העיניים. האזעקות שמילאו את חלל עולמנו היו קריאת השכמה לאומית לכולנו – לא רק כדי לשרוד, אלא כדי שניזכר מי אנחנו ולשם מה אנחנו, כדי שנחדש את הברית וכדי שנהפוך את קיומנו לברכה.
לעוד כתבות בנושא
