תופעת הסתירות והכפילויות בתורה העסיקה את לומדיה בכל הדורות, ובאופן מיוחד היא ידועה ובולטת בשתי הפרשות הראשונות של התורה – בראשית ונח. קולמוסים רבים נשתברו על הסתירות שבין שני תיאורי הבריאה בפרק א' ובפרק ב' בבראשית, ובהן השאלה האם תחילה נבראו הצמחים, לאחריהם בעלי החיים ולבסוף האדם, כפי שמתואר בפרק א'; או שמא האדם נברא תחילה, ורק לאחר מכן נוצרו עצים בגן העדן, ולבסוף, כדי שהאדם לא יהיה לבדו, נבראו בעלי החיים והאישה. ובעוד בפרק א' מתוארת בריאת האדם כזכר ונקבה מלכתחילה, הרי שבפרק ב', כידוע, האיש נברא תחילה, ורק לאחר מכן נלקחה ממנו צלע וממנו נבראה האישה.
תופעה זו מוכרת גם בסיפור המבול: פעמיים נאמר שהקב"ה ראה את רעת האדם והחליט להשחית את האדם מן הארץ (ו, ה-ח; ט-יג); פעמיים מצווה הקב"ה את נח להכניס את בעלי החיים לתיבה, ואף נאמר שנח עשה ככל אשר ציווה אותו הקב"ה (ו, יד-כב; ז, א-ה). אנו מוצאים גם סתירה חזיתית בעניין מספר החיות שנח מצטווה להביא לתיבה. תחילה נאמר לנח: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ" (ו, יט) אולם כמה פסוקים לאחר מכן נאמר לו "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (ז, ב). סתירה נוספת קיימת בנוגע לשאלה מה היה משך זמן המבול: ארבעים יום (ז, ד) או מאה וחמישים יום (שם, כד), ועוד.
על קצה המזלג נזכיר עוד כמה דוגמאות לסתירות כאלה גם בהמשך התורה: בסוף פרשת נח מסופר שתרח לקח את אברם, שרי ולוט מאור כשדים לכיוון כנען, אך הם נעצרו בחרן (יא, לא-לב), ובהמשך נאמר שאברהם ומשפחתו המשיכו מחרן לארץ כנען (יב, ה); אולם בתחילת פרשת לך־לך מצווה הקב"ה את אברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם, א). מניסוח זה משתמע שאברהם היה במולדתו ובבית אביו בשעה שהקב"ה אמר לו ללכת לארץ כנען, וכפי שמשתמע גם מדברי ה' בברית בין הבתרים, "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (טו, ז).
הכי מעניין
אחת דיבר: ריבוד ספרותי בתורה בראשית־נח. יהודה ראק 815 עמ' | צילום:
גבולות הארץ בברית בין הבתרים הם "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (שם, יח), אולם שני פרקים מאוחר יותר הגבולות הם רק "ארץ כנען" (יז, ח), הנמצאת בין הים הגדול ובין הירדן (במדבר לד, א-יג). הקב"ה מתגלה לאברהם ומספר לו על הולדת בנו יצחק בשנה הבאה (בראשית יז, טו-יט), ואברהם מגיב על כך בצחוק; ובפרק לאחר מכן מתגלים המלאכים לאברהם שוב ומיידעים אותו על כך ש"כָּעֵת חַיָּה" ייוולד לו בן (יח, י), והפעם שרה היא שצוחקת. במכירת יוסף נאמר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (שם לז, לו), אולם בהמשך נאמר: "וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר... מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (לט, א).
שיטת הבחינות
כיצד מתמודדים עם תופעה זו? לאורך מאות שנים, הגישה הרווחת בפרשנות הייתה למצוא פתרון נקודתי לכל סתירה. ברם, ברבים מן המקרים, התירוצים אינם מניחים את דעתו של הלומד השואף לפרשנות המתיישבת על הלב כפשוטו של מקרא. יתרה מכך, קיים גם קושי עקרוני הנובע מהצטברות הסתירות. אם הלומד על דרך הפשט נתקל בכל כך הרבה סתירות הנזקקות לכל כך הרבה יישובים פרטיים, מדוע בכלל המקרא כתוב בדרך זו? האם לא היה מתאים יותר שהתנ"ך ייכתב כספר רציף, נקי מכפילויות ומסתירות? עם התפשטות התודעה המחקרית והעיסוק בפשוטו של מקרא, עלה צורך להציע הסבר כולל לתופעה הנרחבת, במקום למצוא פתרונות מקומיים למאות בעיות נפרדות.
מבקרי המקרא, החל מן המאה ה־18, פיתחו את "השערת התעודות", שעל פיה מקורן של הסתירות הוא בתעודות שונות שהגיעו ממקורות שונים שנוצרו בזמנים שונים, וחוברו על ידי עורך לחיבור אחד שאיננו רציף. בין השאר, ההבחנה בין התעודות השונות ניכרת בשמותיו של הקב"ה, כאשר כתוב אחד משתמש בשם הוי"ה ואילו משנהו בשם א־לֹהים (עד תחילת פרשת וארא). ואכן, אם מפרידים את הפסוקים על פי חלוקה זו, מתברר שהסתירות נחלקות באופן שיטתי בין הפסוקים לפי שמותיו של ה'. הפרדה זו יוצרת שני סיפורים שלמים בעיקרם, מבלי שייוותרו בכל אחד מן הסיפורים סתירות או כפילויות בולטות. ומכאן להשערה שסיפור המבול שלפנינו הורכב כמין צירוף של שני סיפורי מבול שונים.
מובן מאליו שכל המאמין בקדושתם של ספרי התורה ובמקורם הא־לוהי דחה אפשרות זו על הסף. היו מחכמי ישראל, ובראשם ר' דוד צבי הופמן, שנחשפו להשערת התעודות וניסו לדחות את הנחות היסוד שלה. ברם, גם חכמים אלו לא סיפקו מענה המניח את הדעת לשאלות המתבקשות: מה טיבן של הסתירות והכפילויות שבתורה, שקשה להתעלם מהן, וכיצד הן מתיישבות עם האמונה בדבר אחידותה של התורה? כיצד ניתן להתמודד עם השיטתיות המסוימת שישנה בסתירות אלו?
יורם רענן, תיבת נח בעיצומו של המבול, אקריליק על בד, דיפטיך עם קולאז‘ עץ, 2014 | צילום:
את המהפך הגדול ביחסם של יהודים המאמינים באחדותה של התורה למחקריהם של מבקרי המקרא יצר הרב מרדכי ברויאר, תלמיד חכם וחוקר בעל שם עולמי בנוסח המקרא. במרכז השיטה הפרשנית שפיתח הרב ברויאר, הידועה כ"שיטת הבחינות", עומדת ההכרה העקרונית בצדקת טענותיה המשכנעות של הגישה הביקורתית בנוגע לקיומן של סתירות בתורה, תוך שלילת הנחות המוצא שלה על מקורן של סתירות אלו, במקורות אנושיים שונים מזמנים שונים. טענתו המרכזית של הרב ברויאר הייתה שהסתירות הן חלק מדרכי ה' בכתיבת התורה באופן מכוון, ושמטרתן היא להציג מורכבות בנושאים שונים בתורה. על פי גישה זו, דרכה של התורה היא להציג צדדים שונים של המציאות, הן ברובד הסיפורי הן ברובד ההלכתי, על ידי תיאורים שעומדים כל אחד בפני עצמו ושמבטאים זווית מסוימת. רק צירופן של הבחינות השונות, המוצגות אמנם בנפרד אך המהוות כל אחת חלק מן התורה הכוללת, מביא להבנת התמונה המלאה. את גישתו הציג הרב ברויאר במשך עשרות שנים בשיעוריו בישיבת הר עציון ובמקומות נוספים, בספריו ובמאמריו הרבים.
ואולם למרות המהפכה הרוחנית המרשימה והחשובה של הרב ברויאר, לא תמיד ניתוחו המפורט בפרשיות שונות מצליח לשכנע, בעיקר כשמדובר בירידה לפרטים של שיוך חצאי פסוקים לבחינות שונות. הרב ברויאר קיבל כמעט ללא עוררין את הניתוח הספרותי של חוקרי המקרא הקלאסיים, בעוד שבדור האחרון, גם בחוגים אקדמיים מפקפקים ביכולת להגיע לקווים ברורים של שיטתיות, שלעיתים יוצרים מתווה מסובך ומפותל כל־כך שקשה לקבלו. ניכרת אפוא החשיבות בהליכה אל הצעד הבא, כזה שמקבל את התובנה היסודית של שיטת הבחינות, אך מיישם אותה באופן אחר.
חלוקה מחדש
למשימה זו נחלץ הרב יהודה ראק, מתלמידיו הקרובים של הרב ברויאר. ביצירתו המרשימה ורחבת ההיקף "אחת דיבר", המכילה למעלה משמונה־מאות עמודים העוסקים בעיקרם רק בשתי הפרשות הראשונות של התורה, בראשית ונח, מציג המחבר את שיטתו, שאותה הוא מכנה "שיטת הריבוד הספרותי".
שיטת הריבוד הספרותי נבדלת משיטת הרב ברויאר בכמה דברים, הנוגעים הן לשיטות החלוקה (וממילא, לפרטי החלוקות עצמן) והן לסוגי משמעויות הבחינות ולאופני הסקתן. במיוחד, הרב ברויאר קיבל באופן כמעט מוחלט את החלוקות עצמן של השערת התעודות, עם כל פרטי שיוכי הפסוקים השונים בין הרצפים המקבילים הסותרים. לעומת זאת, ראק טוען שחלק משיקולי המבקרים שהנחו את החלוקות נבעו מהנחתם שהרצפים נובעים ממחברים שונים. תפיסת הרצפים כאמצעי ספרותי מכוון מאת מחבר אחד, לשם ביטוי מסרים מורכבים, מצדיקה שיקולי חלוקה שונים משיקולי המבקרים.
כך לדוגמה, מבקרי המקרא השתמשו בשיקולים סגנוניים בחלוקותיהם, נוסף על קריטריונים של רצף סיפורי ככפילויות וסתירות. מנקודת מבט של ריבוי מחברים, אכן מסתבר להניח בידול סגנוני בין הרבדים הסיפוריים הסותרים (ואחידות סגנונית בתוך כל רובד). ואולם מנקודת מבט של ריבוד שנוצר על ידי מחבר אחד, אין להניח מראש בידול סגנוני שיטתי בין הבחינות. המחבר מדגים מקומות שבהם הישענות המבקרים על שיקולים סגנוניים הביאה אותם לחלוקות מוטעות. על כן, המחבר מבסס את חלוקותיו על שיקולי רצף סיפורי בלבד. שינוי זה מוליד חלוקה שהיא שונה בחלק מהמקומות מהחלוקה של השערת התעודות ושל הרב ברויאר כאחד. המחבר מראה כיצד חלוקתו קוהרנטית יותר. דבר זה עצמו אף תומך בעצם העובדה שהכפילויות והסתירות בתורה מהוות אמצעי ספרותי מכוון ואינן נובעות מריבוי מחברים.
הבדל נוסף נוגע לתת־חלוקות פנימיות. לדעת המחבר, בתוך כל בחינה ארוכה קיימים ריבודים מקומיים, שאין להם רציפות בין יחידות סיפוריות שונות. כך, לדרכו, בתוך בראשית א' – השייך כולו לבחינה הארוכה המכנה את הקב"ה בשם 'א־להים' – קיים ריבוד פנימי בין בחינה המספרת על בריאה באמצעות רצף מאמרות, ובין בחינה המספרת על בריאה באמצעות תהליכי עשייה במשך שישה ימים; גם בתוך סיפור גן עדן – השייך כולו לבחינה הארוכה הנוקטת שם הוויה – קיים ריבוד פנימי; ובתוך סיפור המבול של הבחינה הנוקטת שם 'א־להים', קיים ריבוד פנימי של שני סיפורי מבול כאלה, כך שבסך הכול קיימות שלוש בחינות בסיפור המבול. אף ריבודים מקומיים אלה מהווים אמצעי ספרותי מכוון של התורה לביטוי מורכבויות רעיוניות, שהמחבר עומד עליהן.
הספר עוסק בהרחבה בהסבר השיטה במישור עקרונות החלוקה ובמישור דרכי הסקת משמעויות הבחינות, ולאחר מכן עובר למשימה העיקרית – ניתוח תשעת הסיפורים המרכזיים של פרשות בראשית ונח על פי שיטתו. המחבר אינו משאיר אבן שאין לה הופכין. הוא עמל להציג את הבחינות השונות, לנתח את מאפייניהן ואת המשמעות הרעיונית שלהן, ומסכם את ניתוחו בעזרת תרשימים בהירים ומסודרים.
בחלקו האחרון של הספר עוסק המחבר בשאלות העקרוניות הנלוות לניתוח פשוטו של מקרא בשיטת הבחינות, ולפערים שבין גישתו ובין הגישות הקודמות שניתחו את הפסוקים בדרכים דומות, כולל התייחסות פרטנית לגישות הביקורתיות. כל זאת מתוך היקף יריעה נרחב, הכולל בקיאות רבה בפרשנות הקלאסית מצד אחד, והמחקרית מצד שני. הספר מסתיים בעיסוק בנושאים נוספים הנלווים לפרשות אלו, שאינם קשורים דווקא לשיטת הריבוד הספרותי.
קריאת ספר עב־כרס שכזה על שתי פרשות בלבד, מרכזיות ככל שתהיינה, איננה משימה פשוטה. הספר דורש מאמץ, ריכוז ובעיקר מוטיבציה לרדת לנבכי הפסוקים. עם זאת, הדברים כתובים בשפה בהירה ונגישה לכל אדם, ואינם דורשים ידע מוקדם. קריאת הספר תוביל בסופו של דבר לא רק להיכרות עם גישה חשובה להתמודדות עם הסתירות והכפילויות של התורה, אלא גם להבנה מעמיקה ומשמעותית של פרקי הבריאה, פרשת המבול וקורות הדורות שמאדם עד נח ומנח עד אברהם.
הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך ולתורה שבעל פה במכללת הרצוג