זה עשוי להישמע מוזר, אבל ההודעה על פטירתה של הרבנית רבקה שפירא הפתיעה אותי. כאשר אדם שבע ימים הולך לעולמו, אוהביו יחושו כמובן את צער הפרידה, אך יתנחמו בשנים הרבות שבהן זכו בו ויזכירו לעצמם שזו דרך העולם. אבל רבקה, כך הרגשתי, כאילו הלכה בתחילת הסיפור, בטרם עת.
עוד כתבות בנושא
אף שהפרידו בינינו כמעט שישים שנה, במובנים רבים היא הייתה צעירה ממני בהרבה. היא מצאה את מעיין הנעורים בתורה, ובכל פעם התבוננה במדרשי חז"ל, בפניה של תלמידה או בעץ התאנה בחצר ביתה, כאילו מעולם לא ראתה פלא כזה. בחוכמתה החדה היא חידשה בתורה והתחדשה ממנה, וקטפה עבורנו עוד ועוד פירות מתוקים.
בחורף זכינו לחגוג לה יום הולדת תשעים במדרשת שובה – מפעל חייה שאותו הקימה קרוב לגיל חמישים. בשנה זו היא לימדה רק בתוכנית הנשים, ובהתוועדות פגשה לראשונה את הבנות שלומדות בתוכנית המלאה. הן הלחינו שיר לכבודה, ובסיומו היא הודתה שכנראה טעתה בהחלטתה שלא ללמד, משום שבנות כאלה היא אף פעם לא פגשה. גם בעשור העשירי לחייה היא חיה כמו נערה, בווליום הגבוה ביותר. כל יום היה פלא, כל פרשת שבוע הייתה מרגשת, וכל ניגון יכול היה להעלות את הלב על גדותיו. בתשוקת החיים ובעקשנות שלה היא הובילה את מהפכת לימוד התורה והחסידות הגדולה בהיסטוריה, ופתחה את בית המדרש בפני חצי מעם ישראל.
הכי מעניין
רבקה הייתה "לא מושלמת" כדרך חיים, כתפיסת עולם, ולא התרגשה ממפגני מצוינות. היא העדיפה את הקימורים והקמטים של הכנות, ולרגע לא האמינה לעטיפה נוצצת ולא סבלה זיוף. היא ידעה לזהות בנו את הסדקים והאמינה בתיקונם, משום שבעצמה הכירה אותם וחזרה אליהם. הריקוד שלה עם הא־סימטריה של העולם דחק לזווית את השיפוטיות, והאמון שלה באדם ובטובו נפתח כמו דלת אוטומטית.
התיאור הרומנטי הזה עלול להטעות. רבקה לא הייתה אישה שרק רכות נשפכה ממנה. אותו אמון רדיקלי היה גם חומר מתסיס לדרישה אמיתית ובלתי מתפשרת – קודם כול כלפי עצמה אבל גם עבור מי שמבקש בעצתה ואפילו כלפי ה'.
בשיעורים ובשיחות ישבתי מולה, צמאה לרוות מהחופש הפנימי שבו התנהלה. היא מצידה התבוננה, ואז נתנה דחיפה עדינה ובדיחה קטנה על חשבוני, ושלחה אותי מעליה כדי שאלך לגעת באופק שלי. אבל ההזדהות העמוקה לא הניחה לה לסובב את הגב. היא השגיחה אחרינו תמיד מרחוק, וגם אחרי שנים דאגה לשאול איך עוברת הדרך.
הייתי בת 19 כשנכנסתי לשיעור שלה על זוגיות (היא בכלל רצתה שנלמד על שבת, אבל כמה בנות הכריחו אותה). אני רק רציתי עוד לטייל בעולם, ולא מצאתי את עצמי בשיחות על חתונה וברית, אבל המשכתי לבוא כי שמעתי שם סוד. אחרי אחד השיעורים דיברנו, היא כבר ראתה שאני לא ממש במקומי, אבל לא התרגשה ובטח לא התמסרה להסתבכות שלי, רק אמרה בקצרה: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ. עזבי מה צריך ומה מצפים, הכול יבוא על מקומו. עכשיו, מה כן מעניין אותך? תהיי נאמנה ותתחילי לעבוד". בכל משפט שלה היה טון של חופש, טון של אמון וארבעה טון של מחויבות ודרישה לגדילה. רבקה גילתה לי שיש נצח, וכעת הקרקע הרוחנית כאילו נשמטה מתחת לרגליי.