השבוע, ביום ראשון האחרון של השנה, הסתלקה לבית עולמה הרבנית רבקה שפירא והיא בת תשעים. בשעת ליל מאוחרת נטמנה לצד אישהּ הרב משה שפירא באדמה שכה אהבו, בעפרה שבהרי בנימין, יישוב שהיו בין מקימיו לפני יותר מיובל שנים. מאות רבות של בני משפחה, תלמידות ובני זוגן, בוגרות מדרשת שובה, יחד עם חברות וחברים רבים תושבי עפרה, ליוו את רבקה – כך קראו לה כולם, בפשטות ובאהבה – בדברי הספד וניגונים חסידיים שאהבה, ניגונים שנקבעו בליבה עוד מבית הוריה, ר' חיים ויפה שנור, חסידי הוסיאטין.
לא אצליח לספר כאן את כל מה שליבי מבקש, אך אבקש לשרטט כמה קווי אפיון לדמותה של רבקה: אישה עובדת ה', חסידית ארץ־ישראלית, מחנכת ומלמדת תורה. מורה גדולה שהשאירה רושם בעולמנו, שתמיד ביקשה לדייק ולחקור היטב בלימודה, אך בחיוך של שובבות ידעה תמיד לתת מקום גם לאי־הידיעה ולסוד החתום.
סיפור חייה של רבקה שפירא מגלה טפח מסיפורה של תנועת רוח ותורה מיוחדת, שלימים התלבשה בפנים רבות והתקבלה בבתי מדרש שונים.
הכי מעניין
שנותיה הראשונות של המדינה הציבו במבוכה צעירים רבים. הגשמתו של החזון הציוני הייתה עבורם רגע של התרוקנות; החלום נגוז, ונוצר צורך עמוק וקיומי באידיאולוגיה חדשה, שתעניק טעם לקיום ויעד חדש לכיבוש. תורת הרב קוק טרם תפסה מקום מרכזי, וקבוצות דתיות שונות התמודדו עם מגמות חילון חזקות וחיפשו פשר רוחני (הפסקה האחרונה, וכך גם מידע נוסף המובא כאן, לקוחים מעבודת המחקר של יואב שורק, "שלהבת בטרם אור: על משנתה של חבורה דתית מהפכנית בראשית ימי המדינה").
באותה תקופה עלתה רבקה, נערה צעירה, מבית הוריה שבעפולה אל אוניברסיטת הר הצופים, מבקשת לקנות דעת ותואר, אך יותר מכול, ליבה מחפש אחר משמעות. היא גדלה בבית של תורה ואהבת לימוד (אביה חיבר סדרה בת שישה כרכים בשם "מעיין חיים: אוצר אגדות חז"ל"), ועל כן, כפי שסיפרה פעמים רבות, לא התרגשה בקלות מכל דיבור או לימוד ("אמרתי להם שאם לומדים על חסידות זה לא מעניין אותי, ורק אם לומדים את החסידות אני אבוא").
השכנים החרדים הופתעו
כאשר הוזמנה על ידי אחד הסטודנטים, עדין שטיינזלץ שמו, לשיעור בחבורה, הצטרפה בהיסוס וברגשות מעורבים, אך בחבורת הלימוד מצא ליבה יותר ממה שביקש: לא רק לימוד שיש בו חידוש, אלא בעיקר דרך מחשבה וחיים. מחבורה זו, שהובילו יחד הסטודנטים עדין שטיינזלץ ומשה שפירא – שניהם בעלי תשובה ממסגרות חינוך שונות, זה מהחרדי וזה מהממלכתי – הוקמה למעשה חבורת "שלהבתי־ה", שביקשה להביא רוח חסידית ומיסטית אל הקיום הישראלי והדתי. רבקה השתלבה בטבעיות בחבורה, שעד אז הייתה מורכבת מגברים בלבד.
עם הצטרפותה כתב לכבודה הרב שטיינזלץ מאמר ארוך המברר את מעמדה של האישה ביהדות ובלימוד התורה. לימים סיפרה בראיון: "השכנים של משה היו ברובם חרדים; כשהם נכנסו לבית וראו אישה באמצע הלימוד, הם היו המומים".
חלקה של רבקה בתוך שיח הלימוד והתורה בחבורה שיקף עמדה עקרונית מצידה, עמדה שעליה התעקשה גם כמורה למאות ואלפי תלמידות: נשים יכולות להיות שותפות ביצירה של בית המדרש עצמו. אורה הדס, תלמידה ושותפה במשך שנים רבות, מרחיבה: "רבקה טענה שאין צורך להנגיש לנשים את התורה, וגם לא להעצים נשים. היא פשוט האמינה בנו כלומדות בפני עצמנו. היא ביקשה מאיתנו שהחיים הנשיים יהיו המקור לשאלות בבית המדרש. תמיד השתוממתי איך לימוד תורני מצמיח שיח נפשי בשיעורים, בזכות דרישת הכנות ללמוד תורה מתוך מי שאת. אולי זה הדבר הכי משמעותי שרבקה לימדה אותנו: לגיטימציה לראות את עצמנו כנשים כחלק מהשיח התורני".
חבורת "שלהבתי־ה" עברה כמה גלגולים במהלך השנים, הוציאה פרסומים שונים ואף ניסתה להקים מרכז חינוכי בצפון הנגב. באחת מחוברות הלימוד שהופצו בין החברים בשנת תשי"ט, מתנוסס שמה של רבקה שנור על מאמר בן שלושה עמודים בנושא "הערות על משניות".
לימים נישאה לרב משה שפירא, ויחד המשיכו במסעם הרוחני והחינוכי; בתחילה בכפר־פינס ובירושלים, עד הצטרפותם לגרעין משפחות בראשית היישוב עפרה. מקימי עפרה ביקשו למנוע היווצרות של עיירת לינה בלבד לעובדים בירושלים, והחליטו כי על אחד לפחות מבני הזוג לעבוד בעפרה. בזכות זאת התחילו הרב משה, שלימד אז חסידות במכללה בירושלים, ורבקה, שלימדה וניהלה במכון אורה לבעלות תשובה, לחשוב על הקמת בית מדרש חדש בעפרה.
הזוגיות והעשייה החינוכית המשותפת של רבקה והרב משה (נפטר בתשע"ט) אינם ניתנים להפרדה. המשפחה שהקימו יחד הצמיחה בנים תלמידי חכמים מוכרים, העסוקים בבניין התורה והארץ.
מפעל חיים משותף. הרבנית רבקה והרב משה שפירא עם תלמידות | צילום: באדיבות מדרשת שובה
רוח של חירות
לימים סיפרה לנו רבקה שכאשר הוקמה מדרשת שובה, לפני ארבעים ושלוש שנים, היו מקובלות בארץ רק שתי מסגרות לבנות החפצות ללמוד יהדות – לימודי חינוך, שבמסגרתם נלמדו גם תנ"ך ותושב"ע, או בתי מדרש לבעלות תשובה. נראה שהקמת המסגרת החדשה הושפעה רבות מהחלומות הגדולים שבני הזוג נשאו בליבם עוד מימי החבורה בירושלים. כך למשל ניסחו לעצמם בני החבורה את היישוב האידאלי שחלמו להקים, ונאים הדברים לליבה החינוכית של בית המדרש בעפרה:
במקום זה יוגשם בשלמות רעיון קידוש החיים וקידוש ההוויה, יצטרך להיות שם קידוש האכילה וקידוש המלאכה, תהיה התעסקות בחולין והפיכתם לקדושה... יישוב זה, באווירתו הדתית, בדתיותו המלאה, יהיה מקום שישפיע גם על הרחוקים מן היהדות. מקום בו יחושו האנשים הבאים מרחוק את היהדות הבנה עמוקה יותר, הבנה שמקורה בחוויה של ממש.
ואכן, בשנותיה הראשונות דגלה המדרשהבשילוב עבודה חקלאית. לאורך השנים התעקשה רבקה על חשיבה משותפת של ערך ומשמעות לכל חלק מחיי הלומדות בשובה, מתוכני הלימוד ועד התפריט בסעודות השבת.
ההתעוררות הרוחנית שהובילו הרב משה ורבקה בשובה הייתה סוערת וחדשנית. מורים צעירים לחסידות הלהיבו את הלבבות בשפה חדשה שטרם נשמעה כמותה בבתי המדרש בציונות הדתית. בנם הרב יהושע שפירא והמשורר יונדב קפלון היו בין המלמדים הראשונים במדרשה, ואליהם הצטרפו במהלך השנים מלמדות ומלמדים רבים.
מיומה הראשון של המדרשה, רבקה לקחה על עצמה את האחריות החינוכית ודרשה תמיד שילוב מדויק ככל הניתן בין ה"אורות" וה"כלים" – בין עולמות הרוח והניגון ובין לימוד ההלכה והנפש. זוהי מלאכת הרכבה עדינה שמבקשת מלאות וקדושה מכל צד, מלאכה שיכול להצליח בה רק אדם שחי בקרבו את להט הסתירה ואיחוד ההפכים.
כך העידה לימים: "הרוח של מדרשת שובה יושבת על החירות ועל החופש. מאוד חשוב לי לאפשר את המרחב ולתת לבנות את החלל הפנוי שבו הן יכולות לעבור תהליך אמיתי שיש בו התמודדויות. מצד שני, אין כאן מורה שאיננו איש הלכה מובהק ומהווה בחייו דוגמה לחיים של קדושה. המתח הזה עוזר בסוף לבנות התמקדות, להוריד את האורות לשפה של מציאות".
לצד הדרישה המקסימלית בכל עולמות התורה והקודש, היה שגור בפיה של רבקה הביטוי "לא מושלמת ולא מתנצלת". כלומר, סירוב עמוק ועקרוני להכניס את עצמה, וממילא גם את תלמידותיה, למסעות ולמתח של תיקון וזיכוך.
אמירה זו הפתיעה בתחילה את הלומדות. כך מספרת למשל ורדית בן־זמרה, המשמשת היום כראש מדרשת שובה: "הגעתי למדרשה מעולמות שהתרגלתי לשמוע בהם בלי סוף שפה של תיקון ועבודה פנימית. לכן אני זוכרת את ההפתעה הזו שטלטלה אותי ממש. רבקה חזרה ואמרה 'לא הכול זה עבודה קשה, עיקר העיקרים זה לקבל את עצמנו'. אני חושבת שהחמלה העצמית הזו אפשרה ליצור מרחבים של חירות עמוקה וקבלה כלפי הזולת, ובמובן עמוק עוד יותר, לאפשר ולהעצים את העבודה כלפיי פנימה".
סוד הצמצום
ההסכמה להודות בחוסר המושלמות נבעה אצל רבקה מתשתית קבלית וחסידית עמוקה שלמדה לזהות את הצמצום והחוסר כתנאי לכל יצירה, תנאי שמתחיל עוד מבריאת העולם ומהאופן שבו מתגלית השכינה בארץ. בזכות זאת הצליחה רבקה לשפוך אור חדש גם על נושא נוסף שהעסיק אותה רבות כאישה, כרעיה וכמלמדת: זוגיות.
בפתיחת הספר "שניהם כאחד", המבוסס על שיעוריה הרבים בנושא, רבקה משתפת בכנות האופיינית לה כל־כך: "להפתעתי, לאחר נישואינו נפגשתי עם ים של אי־הבנות... נותרתי בודדה בתהיותיי והרגשתי שאין לי אל מי לפנות... הייתי כמו הלבנה מול הקב"ה, שהרגישה שאינה יכולה לדבר עם השמש על מה שמציק לה, אך גם אינה יכולה להתקיים בלי לפתוח את המקום הזה".
השאלות והפערים הובילו את רבקה למסע לימוד והתבוננות שהצמיח בה תובנות רבות. "רבקה הרגילה אותנו להבין שדווקא הפער בזוגיות, אותו מקום שמלא אשמה וכאב בלי סוף, הוא הוא החגיגה", מתארת ורדית. "רק אם נודה שהפער הזה הוא לא רק באחריותנו, נצליח להביא לתוכו השראת שכינה ותפילה, ונגלה ששורש הפער הוא בעצם נקודת חיבור". זוהי תובנה שמצמיחה התבוננות נוקבת יחד עם רוגע ושמחה זוגית גדולה.
ד"ר מאור קפלן, תלמידה נוספת של רבקה, מספרת כיצד התעקשות על מילה אחת בשיעוריה של רבקה לימדה אותה על תודעה שלמה: "בסדנאות ובהרצאות, השאלה שאני הכי נשאלת היא שאלה ממש מפתיעה: 'למה את קוראת לבעלך 'האיש שלי'?... התשובה שלי קבועה: כך למדתי מהרבנית רבקה, שהייתה קוראת לרב משה 'האיש שלי'. כששאלתי אותה למה, היא הביאה את הפסוק מספר הושע, 'ביום ההוא לא תקראי לי עוד בעלי כי אם אישי'. זו המדרגה היותר גבוהה. באופן שבו היא דיברה על הרב משה, באחדות שביניהם, הייתה את התחושה הזו של זוגיות במדרגה היותר גבוהה".
תשומת הלב לכל מילה הפכה עם השנים לסימן היכר באופן לימוד התורה של רבקה. הרב יהושע שפירא סיפר בהלוויה כי ברבים מספריה של אימו מצא סימונים רבים, המעידים על קריאה דקדקנית ועקבית של מילים ומושגים. אותה תשומת לב וערנות רוחנית יוצאת דופן, אפשרה לרבקה להגיע בשיעוריה לא פעם לתובנות ולחידושים של ממש. תשומת הלב הזו נכחה בכל מרחבי חייה של רבקה. רבות מתלמידותיה מספרות שוב ושוב כיצד הזכירה להן משפטים מתוך שיחות שקיימו שנים רבות קודם לכן, וכיצד בכל שיחה, הריכוז הגבוה מצידה כמו אִפשר והזמין למפגש פנימי ואישי יותר ויותר.
מודעת האבל שפרסמה מדרשת שובה, שרבקה הקימה ועמדה בראשה שנים רבות, נחתמה בשאלה: איכה יהיה עולם ללא ירח? אור הלבנה יפה לה לרבקה, שעסקה רבות במלכוּת ובנשיות שבעולמנו, וחייה מאירים באור חוזר מאלפי אוהביה. אהבתה הגדולה לתלמידותיה השתקפה יפה בדברים שאמרה, וששיתף בנה מתניה בהספד שנשא: "אינני חוששת מיום המוות, אך אני חוששת מן הבושה בעולם האמת. כאן בעולם הזה חושבות התלמידות שאני רבנית וצדקת, אך בעולם הבא יתגלה כמה הן גדולות ממני... בכמה ניסיונות הן עומדות, כמה צימאון יש להן לה' יתברך, כמה פעמים הן עשו תשובה וקמו".
עוד כתבות בנושא
