אמירה מעולם הקולנוע גורסת כי חייו של אדם הם שלב הצילום, ולאחר פטירתו מתחיל שלב העריכה. נדמה כי האבחנה הזו הולמת במיוחד את דמותו של הרב מנחם פרומן, שאתמול צוינו 12 שנים לפטירתו, ושחייו היו מסכת של פרדוקס מתמשך: מצד אחד הופעה כריזמטית באירועים ציבוריים ובאולפני טלוויזיה, ומצד שני דמות בלתי מפוענחת כרב וכמורה. בעוד ספרים קודמים אודות הרב פרומן נטו לעסוק בעיקר בצדדים הססגוניים והאניגמטיים שבהתנהגותו ובתורתו, הספר "נוגע לא נוגע" הוא הגשמת משאלה עבור מי שחשו בחייו כי לפניהם אדם הניזון ממקור רוחני נסתר, וביקשו להבין את תורתו לעומק. ואולם במהלך פענוח תורתו של הרב פרומן מתרחש תהליך נוסף: גם ספר הזוהר עצמו מתפענח באופן חדש ויוצא דופן.
לפני שנגיע אל הספר עצמו, אני מבקש תחילה לציין את כריכת הספר בעיצובו של אליהו משגב – הטבעת קרטון כפולה של הציור "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה". כריכה כזו מזמינה בעצמה מדרש ולימוד, והיא הולמת את מרחבי המחשבה של הרב פרומן.
במשך שנתיים ימים הקדיש הרב מנחם פרומן את שיעור הזוהר השבועי שהתקיים בביתו ללימוד פרקי הבריאה שבפרשות בראשית ונח, כפי שהם מוצגים ומפורשים בספר הזוהר. את הספר שלפנינו ערך שלמה ספיבק מתוך הקלטות ורשימות של אותם שיעורים. וכך מציג ספיבק במבוא לספר את דרכו של הרב בלימוד הזוהר: "הרב מנחם לא חיפש בזוהר אסמכתא לדרכו ומחשבותיו אלא פֶּתח לחשיבה אחרת, הנחיה והוראה מתוך דרך הסוד עבור העולם הגלוי והפרוץ שלנו… עבורו הזוהר היה החיים בעצמם, והוא, במאמציו השונים ללמוד וליישם את הדברים, מצא בספר זה דרך לקיים חיים של סוד, סוד פתוח וחופשי, גלוי ונסתר" (עמוד ט).
הכי מעניין
בהמשך המבוא, תחת הכותרת "מדרכי הלימוד בפועל", מוצגות מתודות קבועות של הרב פרומן בלימוד הזוהר, ובהן היצמדות לטקסט, "השוואה ואסוציאציה", "הבדיחה" ו"השאלה הקיומית". הכרת המתודות הללו חשובה, משום שדווקא בעקבות העריכה המשובחת של ספיבק, אותם מרכיבים סגנוניים וחידתיים הקשורים לאופיו של הרב פרומן נעלמו, והצגתם מחזירה אותם לשדה הלימודי.
עם זאת, נראה כי חסר ממד קריטי נוסף: המרחב הגיאוגרפי־פיזי שבו התקיים הלימוד. בעצת רבו, הרב צבי יהודה קוק, זנח הרב פרומן את עולם האקדמיה והמשיך ללמוד וללמד זוהר במרחבים מרוחקים, ובראשם היישוב תקוע שהוא שימש כרבו. בחירה זו אפשרה לו ללמד מדרשי זוהר בעלי פוטנציאל נפיץ, באופן חד, בהיר ונטול מגבלות, שהרי הוא נשא גם בסמכות הרבנית המקומית.
מיקומו של תקוע כחלק ממרחב המצוי במתח פוליטי וביטחוני ומתמודד עם פיגועים ושכול, גרם לכך שהלימוד לא יהיה אינטלקטואלי בלבד, אלא ינבע מתוך עמידה מול מציאות שלא תמיד ניתנת להסבר או צידוק. קיימים גם מקורות חז"ליים שמהם עולה כי רשב"י, מחבר ספר הזוהר על פי המסורת, לימד תורה בתקוע. כך נוצר הקשר מיסטי עמוק, גם בלי להרחיב בדבר הקשר הנשמתי בין הרב פרומן לדמותו של רבי שמעון.
לימוד ללא תרגום
בניגוד לספרים המנסים להנגיש את הזוהר לקורא העכשווי, "נוגע לא נוגע" מציג לימוד שיטתי וסדור, תוך בקיאות במקורות חז"ל ובספרות מערבית, ועם זאת ניכר שהרב פרומן נמנע לחלוטין מלנסות "לתרגם" את תפיסותיו החריפות של הזוהר ביחס לנשים, גרים, מיניות ועוד.
את המונח "תרגום" בהקשרו החינוכי־יהודי פיתח פרופ' מיכאל רוזנק, כדי להצביע על הפער המובנה והמתח המתמיד שבין ה"פנים" של המסורת היהודית ובין ה"חוץ" של התרבות המערבית־אוניברסלית. פער זה מחייב מורים ורבנים המבקשים להפוך את תורתם לרלוונטית, להשתמש בהצדקות מעולם המושגים המערבי־ליברלי כדי להנגיש את התוכן היהודי.
רוזנק זיהה שלושה סוגים של תרגום: הראשון – הסתגרות, מתוך ויתור מודע על מעשה התרגום; השני - תרגום מלא, שבו היהדות נתפסת כראויה רק אם היא עוברת התאמה מלאה לעקרונות ה"טוב" וה"ראוי" של המרחב המערבי. השלישי - תרגום חלקי, המבקש לנהל דיאלוג ולשמר זהות יהודית נפרדת, תוך אבחנה בין מרכיבים שניתן לתרגם לצורכי רלוונטיות ובין יסודות מהותיים שאינם כפופים ל"מסננת הליברלית".
אצל הרב פרומן, בהיעדר תרגום מנטרל, הולכת ונבנית תמונה של ספר הזוהר כתורת נסתר של "אש אוכלה". הספר, שלרוב מוצג בתרגומים המבקשים לחבב אותו על הקהל הרחב, יוצא לאור בבוהק חדש – כזה שמאיר גם את ההיבטים הקנאיים בגישתו של הרב פרומן כלפי העולם הליברלי. מתוך כך מתבהרת ההבנה שהגישה הקנאית של הרב פרומן לא נבעה משמרנות דתית, אלא מהפנמה של סכנה קיומית: הסכנה האורבת לחברה שמאמצת אורח חיים הסותר את עולם הערכים המסורתי.
ואולם בנקודה זו מתחילה להתגלות התפיסה ה"פרומנית" הייחודית. מול הניסוחים החריפים של ספר הזוהר, מצביע הרב פרומן שוב ושוב על האופן שבו הזוהר עשוי לכתוב דבר והיפוכו באותה נשימה. הרב פרומן אף אומר במפורש שזה מה שמעניין אותו: "אני לא נבהל מהסתירה הזו משום שכפי שכבר אמרנו זה הכיף של הזוהר. כל עניינו הוא חוסר העקביות והיכולת לומר דבר והיפוכו. עיקר חשוב בעולמו הוא שאין לארגן את העניינים באופן שיטתי… העניין הוא ללמוד אותו באופן דינמי ומשתנה, לחיות אותו. להפוך אותו לשיטה זה לעשות לו עוול" (עמ' 281).
וכך, פרק אחר פרק אנו מגלים כיצד הנושאים הבוערים בחברה הישראלית העכשווית נטועים בליבת הסוד היהודית כבר מאות ואולי אלפי שנים. ובמילותיו של עורך הספר בהקדמה: "כעת, גם מבלי לחפש אותם באופן יזום, בצבצו להם מידת מלכות וכנסת ישראל, השעיר לעזאזל ומיעוט הלבנה, הזכר והנקבה, הנגלה והנסתר, המחלוקת והשלום" (עמ' י').
כך לדוגמה, בפרק "היום השני: מחלוקת ושמיים", העוסק במחלוקת, מתייחס הרב פרומן לגרסה נשכחת ומדממת של המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. ואולם העיסוק במחלוקת אינו נשאר ברמה הסוציולוגית־חברתית, אלא צולל עמוק יותר אל המשמעות האלוהית של המחלוקת בחברה האנושית בכלל. וכך אומר הרב פרומן: "הזוהר קושר את הגיהינום למחלוקת באופן ישיר…מה לומד משה מן המחלוקת שהייתה בבריאת העולם? לפי הזוהר הוא לומד מן היום השלישי, הכולל בתוכו את שני הצדדים, שאין לבטל את המחלוקת אלא לגייס אותה… העניין הזה נוגע באחד מהנושאים היסודיים ביותר בזוהר והוא השאלה מתי המחלוקת מביאה לידי קיום ומתי היא מביאה לידי חורבן, לידי גיהינום" (עמ' 84).
במהלך הקריאה הולך ומתבהר הקשר בין תורתו העיונית של הרב פרומן ובין התנהלותו הלא מובנת לעיתים. המשורר עמיחי חסון סיפר כי כאשר הגיע לראשונה לישיבת עתניאל שמע להפתעתו אדם שזועק שוב ושוב בבית המדרש "שמע ישראל"; היה זה הרב פרומן. בספר אנו מגלים את סודה של אותה זעקה. בפרק החותם, "עץ הדעת וסוד הלבושים", מביא הרב פרומן את מדרש הזוהר בעניין התנהגותם של אדם וחווה אחרי החטא, ומסביר: "האם התורה עומדת כשלעצמה בבחינת תכשיט או שהיא ניתנה לנו בעקבות החטא, כחרב הלוחמת ומגרשת את הרוע? התיאור של הזוהר, שלפיו קריאת שמע היא חרב פיפיות, משקף את האפשרות השנייה. קריאת שמע כזו היא מיליטנטית: אומרים אותה בבוקר כדי לגרש את המניעות שיבואו במהלך היום, ובלילה לפני שהולכים לישון כדי לגרש את המזיקים של הלילה" (עמ' 294).
עידן העימות
במשך דורות רבים החילה המסורת היהודית הגבלות ואיסורים רבים על לימוד תורת הנסתר. אחד המקורות הקדומים והמפורסמים שהדגימו את הסכנה הוא הסיפור על ארבעת החכמים ש"נכנסו לפרדס", כלומר ביקשו להעמיק ברזי הבריאה: אחד מהם מת, אחד השתגע, אחד התפקר, ורק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום".
ואולם במאה השנים האחרונות חל שינוי דרמטי בהיקף הלימוד, ההפצה והפרסום של תורת הסוד, ובכלל זה ספר הזוהר. הסכר נפתח לרווחה, ומתברר כי הלומדים אינם משתגעים, אינם מתים ואינם מתפקרים. אם כך, מפני איזו סכנה הזהירו חכמים במשך דורות? בפרק "ארבעת הנהרות והפרדס" חוזר הרב פרומן אל אותו סיפור, ומבקש לברר מחדש את סכנת לימוד הזוהר.
הציטוט המרכזי בפרק הוא אזהרתו החידתית של רבי עקיבא לחבריו: "כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". הרב פרומן מפרש את המשפט הסתום כך: "הפשט של דברי רבי עקיבא… כשאתם לומדים זוהר אל תגידו שזה כמו ללמוד גמרא… על בסיס אזהרה זו אני מציע להסביר את הסיבה לפטירת תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר שבגללם נוהגים אז מנהגי אבלות… ההסבר הציוני - הם מתו כחיילים של בר־כוכבא בזמן המרד. אולם לאור דברי הזוהר כאן אפשר לומר שהסיבה היא אחרת לגמרי: לתלמידי רבי עקיבא קרה בדיוק מה שרבי עקיבא חשש ממנו. הם מתו משום שהם עסקו בסוד בדרך לא זהירה. הם לא זיהו את ההבדל בין המקור לבין מה שנובע ממנו, והחילו את שיטות לימוד הנגלה על מסתרי לימוד הסוד" (עמ' 249).
אולי כאן טמונה הסכנה הגדולה בלימוד ספר הזוהר ותורת הנסתר. הזכרנו שלושה מצבי תרגום של המקורות – תרגום מלא, תרגום חלקי והסתגרות. ואולם ייתכן שקיים מצב רביעי, שלא הופיע מאז ימי רבי עקיבא ומרד בר־כוכבא: תרגום ישיר של תכני הסוד לעימות פיזי מול תרבות המערב. בניגוד לרב פרומן, המפריד בין ההסבר הלאומי למות תלמידי רבי עקיבא (מותם במרד בידי הרומאים) ובין ההסבר הרוחני (מותם בעקבות לימוד לא נכון של תורת הנסתר), ייתכן שהסכנה האמיתית טמונה דווקא בשילוב של שני ההסברים. ברגע שתכני הסוד מתורגמים לשפת המעשה, הם מפסיקים לתפקד כמרחב של לימוד ופרדוקס והופכים למצע למלחמת חורמה. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום מה"פרדס" – אבל הוא ותלמידיו הכריזו מלחמה על תרבות הנכר, והמרד שלהם הסתיים בטבח, חורבן וגלות.
אנו נמצאים בתקופה טעונה במיוחד בתולדות עמנו: שנתיים וחצי אחרי קטסטרופה היסטורית, על רקע תהליכי עומק דתיים נרחבים בחברה הישראלית והיהודית, ולצד שינוי גיאוגרפי ופוליטי מואץ ביהודה ושומרון המתבטא בהקמת מאחזים, חוות ומרחבים חדשים ללימוד תורת סוד. בתוך מציאות זו, תרומתו של הספר חורגת מחשיפת תורתו של הרב פרומן או מקריאה מחודשת בספר הזוהר. הוא מציב גם תמרור אזהרה עכשווי - לא מפני לימוד הסוד עצמו, אלא מפני האופן שבו הוא עלול להתגלגל אל עולם המעשה, אם לא נזכור את "הכיף של הזוהר", בלשונו של הרב פרומן.
עוד כתבות בנושא
