"ראש הממשלה, כמעט נהרגנו בהר הבית"

בס"ד, כ"ז באדר 22.3.82

מכובדי ראש הממשלה, שלום רב.

הנדון: השלטון הישראלי בהר הבית

ב־כ' באדר תשמ"ב 15.3.82 עמדתי להיכנס עם 23 תלמידי כיתתי להר הבית לצורך סיור לימודי על אודות בית המקדש, נושא הנלמד עתה במסגרת שיעורי התנ"ך בישיבתנו. מובן שכוונתנו הייתה להיכנס רק לחלקו של ההר המותר בכניסה לאחר טבילה והיטהרות כהלכתן. מפאת רגישות הנושא תיאמנו מראש את כניסתנו להר עם משטרת ישראל ועם מפקד המשטרה בהר הבית, ולאחר שהבהרנו שכוונתנו לסיור לימודי ולא לתפילה על ההר קיבלנו אישור כניסה, ואף הובטח לנו ליווי משטרתי.

נכנסנו להר דרך שער השלשלת (השער שמצפון לכותל המערבי) בשעה 13:30, בלוויית מפקד משטרת הר הבית וסגנו, ולאחר שניתנה הוראה לשומר מטעם הווקף המוסלמי לאפשר את כניסתנו. התקדמנו לכיוון צפון, כשהקבוצה מרוכזת סביבי לשמיעת הסברים.

כעבור כחמש דקות נשמעה שריקה מפי שניים משומרי הווקף המוסלמי, ותוך שניות ספורות התקבצו סביבנו במרחק של כעשרים מטרים עשרות ערבים והחלו ליידות בנו אבנים ופטישי ברזל ממצבור מיוחד שהיה מונח במקום לצורך זה.

דברים שנמסרו גם בעדותי ובעדות תלמידיי במשטרה לאחר המקרה: האבנים שהומטרו עלינו לעשרות היו גדולות ביותר, חלקן היו קשורות לחבלים מלכתחילה וחלקן אחר נכרכו בחבלים במהלך המהומה, והועפו עלינו "במקצועיות" רבה בכוח הצנטריפוגלי של סיבוב החבלים. לולא שהספקנו לתפוס מיד מחסה מאחורי קיר, הייתה הפרשה עלולה להסתיים בכמה הרוגים. האבנים כוונו לראשינו, וכמה מהן פגעו קרוב מאוד למטרתן בכוח חזק. כאמור, יידו עלינו מקרוב גם פטישי ברזל חדים ומקלעים (רוגטקות) שהיו בידם ירו עלינו כדורי מתכת קטנים שאף בכוחם לחדור את עצם הגולגולת. ההתפרעות נמשכה כשמונה דקות, ורק לאחר התערבותם הנמרצת של שני קציני המשטרה, שנאלצו להבטיח לשומרי הווקף שלא יתנו להמשיך את סיורנו, שככה המהומה וקציני המשטרה הוציאונו החוצה דרך השער הקרוב.

אציין רק זאת, שאיש מאיתנו לא הרים ידו בעת ההתפרעות, ולמרות הסכנה לא הגיב איש מאיתנו. אף עובדה זו נרשמה בעדותו של קצין המשטרה. לאחר שמסרנו את תלונתנו ואת עדותנו במטה משטרת העיר העתיקה, מפקד המשטרה, רפ"ק שושן, שיבח את התנהגותנו, אמר שהוא מכיר בצדקתנו ושלא ייתן למפירי הסדר לשלוט בהר, והבטיחנו לקיים את הסיור שהובטח לנו. הסיור החדש תואם ל־כ"ג באדר תשמ"ב 18.3.82 באותה שעה.

משהגענו שנית למקום ביום המיועד כבר ציפו לנו מאות מוסלמים מוכנים לקרב, שהוזעקו בעזרת השריקה המוסכמת, וסגן מפקד משטרת הר הבית מפקח יונה הודיענו שלמרות ההבטחה שניתנה לנו - אין ברשותו כוח גדול דיו כדי שיוכל לחלצנו מידי הקנאים המוסלמים כאשר תפרוץ ההתפרעות. מפקד העיר העתיקה רפ"ק שושן אמר לנו דברים דומים, שאין ברשותו די כוח שיוכל להבטיח את חיינו. שוב הכיר המפקד בצדקתנו, והבטיח לדווח על המקרה לממונים עליו.

אין בכוונתי להטריח על כבוד ראש הממשלה, העסוק דיו בימים אלו, לפתור את בעייתנו האישית, בעיית הסיור הלימודי שלא התקיים. כאזרח שומר חוק אף איני רואה לעצמי זכות לדרוש מממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית לשנות את מדיניותה בנושא זה או אחר. אך דומני שחובתי כאזרח להבהיר לכבוד ראש הממשלה את העובדות ממקור ראשון וללא טיוח. בהר הבית שולט הווקף המוסלמי שלטון מלא, עם ארגון למופת ומודיעין טוב, והוא מרשה לעצמו לדון דיני נפשות. ואני חוזר ומדגיש: אין כל דמיון בין יריית האבנים בהר הבית ליידוי אבנים נוסח כבישי יהודה ושומרון. מדובר על דבר חמור לאין ערוך.

משטרת ישראל עומדת מול מובלעת זו בתוככי ירושלים הבירה חסרת אונים, ללא יכולת להכניס למקום שוטרים חמושים על מנת להגן על חייהם של אזרחים שומרי חוק – ושלטונות הווקף יודעים זאת. את אומדן המרחק בין מצב זה לשלטון חוקי של המוסלמים בהר הבית אני משאיר לשיפוטך. אם מצב זה נראה לך סביר ונסבל, ניאלץ אף אנו לקבל את פסק דינו של הווקף לגבינו. אם נראה לך שיש לעקור מן השורש עובדות חדשות אלו שקבע הווקף לאחרונה (מעולם לא הותקפו על ההר יהודים שלא התפללו), הרי דומני שמסיבות מובנות יפה שעה אחת קודם.

אשמח לקבל אישית את תגובתך למכתבי. בכל מקרה נמשיך לעמוד בקשר עם מפקד משטרת העיר העתיקה בדבר ההוראות החדשות שיקבל בנידון.

כתלמידי ישיבה וכיהודים שומרי תורה, עלינו לסיור בהר רק לאחר התייעצות הלכתית עם רבנים גדולי תורה, וכאמור, רק לאחר טבילה והיטהרות כהלכתן (דבר מסובך כשלעצמו) ורק לאזור שלא עליו עמד בית המקדש. אף מדברים שבעל־פה ששמעתי מפי חברי מועצת הרבנות ניתן לנו להבין שהרבנות אוסרת את העלייה לכל ההר רק מחשש שהעולים לא יטבלו ויטהרו כהלכה, סוגיה שאין הכול בקיאים בה ולא מחמת איסור העלייה עצמה, שהיתרה מפורש ברמב"ם ובמשנה.

בכבוד רב,

יעקב מדן

אלון־שבות 90940

העתקים: מפכ"ל משטרת ישראל, רנ"צ אריה איבצן.

מפקד משטרת העיר העתיקה, רפ"ק שושן.

בשיחה אתמול עם הרב מדן התברר שהוא זוכר את המקרה "כאילו קרה אתמול", אולם איננו זוכר שראש הממשלה הגיב למכתבו. לזכותו של בגין ייאמר שגם ראשי הממשלה שבאו אחריו לא ששו להתייחס לפצע הכאוב בלב הריבונות הישראלית העונה לשם "הר הבית".

בעקבות עדותם של הרב מדן ותלמידיו בבית המשפט הורשעו לבסוף חלק מהפורעים, אולם חלקם זוכו מחמת הספק. הפורעים אולי לא באו על עונשם במלואו, אולם כיום כל שנותר להם הוא לעמוד ולצפות בזעם עצור ברב מדן, בתלמידיו ובתלמידי־תלמידיו עולים להר בהמוניהם. אין עוד צורך בתיאום מקדים עם המשטרה, הם כבר מזמן אינם מותקפים שם באבנים ובגולות ברזל, ולאחרונה מורשים אפילו להתפלל ולהשתחוות – מה שבעידן ההוא ועד לפני זמן לא רב היה בגדר הבלתי ייאמן.

מה שלא עשו ראשי הממשלה לדורותיהם עשתה ההתמדה העיקשת של אזרחים מהמניין. בתפילתם ובלחשם הם קיבעו ועודם מקבעים את הריבונות היהודית במקום הקדוש יותר מגדודים של שוטרים חמושים.