"האדמו"ר נשאר בלי משפחה, בלי קהילה, אולי גם בלי הקב"ה – רק עם געגוע"

התמה המרכזית במחזה שכתב ומגלם מוטי ארליך היא הטראומה. בבסיס המחזה, המתאר חצר חסידית בתקופת מלחמת ששת הימים, עומדת טראומת שואה שלא עוכלה. הקטסטרופה האפית לא הסתיימה עם שחרור המחנות, שכן האדמו"ר הנרדף אינו מסוגל לשחרר את אושוויץ גם עשרות שנים אחרי ששוחרר ממנה. מה יוצא מהכאב הבלתי נסבל שמגרד לו בקונכייה? גידול רעיל? פנינה יקרה? גם וגם? תלוי בעיני המתבונן.

נקודת המבט הזו מאירה מזווית מעניינת את סיפורו של העולם החסידי שצמח בישראל. רוב האדמו"רים שבנו פה חצרות על שם עיירות מפולין או מאוקראינה, היו ניצולי שואה או כאלה שאיבדו בה את כל עולמם. רבים מהם הגיעו לכאן בלי משפחות, בלי קהילות, כשהם נושאים, במודע או שלא, אמונה סדוקה וגעגוע שאין לו מרפא.

גיבור המחזה, האדמו"ר מביאליסטוק, לא מפסיק להגיב לשואה. אך התגובה שלו איננה מתבטאת ביצירה הגותית אלא במנגנוני הישרדות: הקפאה של הזמן, שימור קפדני של לבוש, טקסים, סיפורים, הסללה קשוחה ובלתי מתפשרת של עצמו ושל סובביו. כל סטייה נחווית כסכנה, כל שינוי הוא איום. אט אט מתחוור הרקע הפסיכולוגי העמוק לנוקשות, להתבדלות מהמדינה, ולהתכנסות בתוך קודים קהילתיים ההולכים ומקצינים.

"האדמו"ר נשאר בלי משפחה, בלי קהילה, אולי גם בלי הקב"ה – רק עם געגוע", אומר ארליך. בגעגוע הזה האדמו"ר בונה הכול מחדש, אלא שהבנייה הזו אינה חפה ממחיר: היא מכוננת עולם סגור, רווי פחדים, חרד מכל התערבות מבחוץ. עולם שבו הפוסט־טראומה לא מוגדרת, אבל נוכחת בכל סעודה, בכל טיש, בכל תפילה - עד שלא ברור אם הרבי בנה את הקהילה כדי להינצל ולחיות מחדש, או כדי שלא לשכוח את המוות.

ציוני בארון

מוטי ארליך (45) גדל בסמטאות גאולה ומאה שערים למשפחה מחסידות גור. בן שלישי מתוך אחד־עשר, להורים שגדלו בבתים של ניצולי שואה. פרטיזן של ילדות ירושלמית הישרדותית,  שספג הרבה מכות אך לדבריו לא חווה אותן כטראומה. "בגור כל הזמן היו מכות", הוא זוכר. "ילדים הכו ילדים, מורים הכו תלמידים, הורים הכו ילדים. חטפנו והחזרנו, אבל בקטע טוב. לא חוויתי את זה כמשהו שלילי או יוצא דופן. עמוק בתוכי הייתה לזה אפילו הצדקה; כשהנאצים יבואו, מי שלא חטף לא יהיה חסין וייפול מהר יותר".

אבל בתוך מלחמת ההישרדות של חתול הרחוב, בערה בו תמיד הסקרנות. המרחבים שמעבר לגטו  משכו אותו. כדי לתאר את הסקרנות הזו הוא משתמש בדימוי מהשואה: "המטרו בוורשה עבר דרך הגטו, רק בלי תחנה. אני הייתי כמו אותה ילדה פולנייה שמביטה דרך זכוכית המטרו החוצה, אל תוך גטו ורשה. מסתקרנת ממה שהיא רואה, אבל אין לה מפגש בלתי אמצעי".

כמו פרטיזן שמנווט בין שני צידי החומה, גם ארליך מצא דרכים לברוח. כתולעת ספרים קרא כל טקסט כתוב שהשיג, כולל ספרים אסורים של גרוסמן ועוז; בדרך מהבית לישיבה חתך לספרייה הלאומית כדי לבלוע עוד; פעם אפילו הסתנן לבית הכנסת הגדול ביום העצמאות כדי לומר הלל, בחג שעבור הקהילה שלו כלל לא היה קיים.

ארליך מייחס חלק מהסקרנות והעצמאות הזו גם לאביו: "אבא לא דיבר על זה אבל הוא היה ציוני בארון", הוא מספר בחיוך. "אני זוכר אותו סוגר את התריסים בבית בסעודת שבת ושר 'ירושלים של זהב'. צריך להבין שזה מאוד חריג בגור. בגדול אתה חי שם בתוך קפסולה אטומה. טוב לך, אתה לא מכיר כלום ולא מתעניין בכלום".

ארליך, שלדבריו מעולם לא ממש מרד, סימן וי על כל השלבים במסלול הצפוי מראש: תלמוד תורה, פנימייה בגיל 13, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה.

מה היה הרגע שבו הבנת שגור היא לא המקום שלך?

"אני לא יודע אם היה רגע כזה, זה היה יותר תהליך. אני חושב שזה הלך והתגבש כשהבנתי מהי התמה המרכזית של גור. ה־נושא בה' הידיעה של החסידות שבה גדלתי הוא ענייני ה'קדושה' ו'שמירת הברית' – שם קוד לפרישות מינית קיצונית, איסורי הסתכלות בנשים וכדומה. הכול סובב את זה, זה ההישג שעליו אתה מקבל נקודות. אצלי זה לא היה אישיו יוצא דופן. גם בגיל הנעורים לא הייתה לי אובססיה בתחום, ולכן לא היה לי קשה במיוחד לעמוד בדרישות. אז סימנתי וי ושאלתי את עצמי – מה הלאה? מה עוד יש לכם למכור לי? בשלב מסוים הבנתי שאין להם עוד תוכן, רק עוד מאותו הדבר".

התעשרות וקריסה

הגישוש הראשון של ארליך החוצה נעשה בזהירות, מתחת לרדאר. הוא נרשם ללימודי מדעי המחשב במכון לב ללא ידיעת הוריו. "בבית של 11 ילדים אין זמן לשים לב לכל פרט", הוא מחייך. "מגיל 13 אנחנו בפנימייה, מגיעים הביתה פעם בשבועיים או שלוש, ההורים במאבק הישרדות ולא בדיוק בפוקוס". ואולם ארליך לא שרד את הלימודים ופרש באמצע.

כשהביע את משאלתו להתגייס לצנחנים, אביו נחרד מהרעיון ולקח אותו לסיבוב בין אדמו"רים. אחד מהם, הרבי מאמשינוב, חילץ ממנו הסכם: ארליך ייתן שנה אחת צ'אנס לשידוכים, ואם זה לא יקרה – הרבי מאשר לו להתגייס. אבל זה קרה. הוא שודך לעדינה, צעירה מאנגליה, והתגייס רק שנים לאחר מכן לשלב ב', להכשרה בזיהוי חללים ברבנות הצבאית.

השייכות לגור לא נקטעה בבת אחת. ארליך המשיך להגיע לשבתות להורים, לתרום למוסדות, להתפלל בבתי הכנסת של החסידות. הנדידה הייתה איטית, מהורהרת, ממקום שלא התאים עוד. "זו לא הייתה מהפכה אלא אבולוציה. תהליך של 15 שנה, מגיל 14 עד 30", הוא אומר. "ועדיין יש געגוע, אני קשור מאוד לניגונים ולהוויה החסידית".

את מרבית שנות העשרים שלו הקדיש ארליך ליזמות נדל"ן. הוא התחיל בקטן, רכש דירה, שיפץ ומכר. משם התקדם לרכישת בניין קטן. "בגיל 30 כבר היו לי 12 דירות ויכולתי לצאת לפנסיה. בגור מעריצים מאוד את ה'גביר' שמצליח: אם אתה עשיר אתה יכול להתחתן עם איזו משפחה שתרצה, להסתובב כמו מלך בבית הכנסת ולעשות מה שאתה רוצה בלי שאף אחד יגיד לך כלום".

בגיל 30 החליט ארליך לצאת לשנת לימודים מסוג אחר. הוא נרשם למכון מאיר, ופגש שם את הרב אורי שרקי. "הוא זעזע את תפיסת העולם שלי, זעזוע בונה. רעיונות שחשבתי שעלולים לפרק אותי מבחינה  דתית, דווקא בנו אותי. הלכתי לשיעורים ברמה יומיומית, התחברתי אליו ואל תורת מניטו. שם נבנתה אצלי הסינתזה בין לאום לדת, בין מדע ליהדות. עד היום אני אוהב ומעריץ את התורה שלו". באותם ימים פנה ארליך, כחלק מחיפוש זהות וביטוי עצמי, גם ללימודי תיאטרון בבית הספר למשחק "אספקלריא", לימודים שסללו את הדרך להצגה הנוכחית.

לאחר התקופה הזו חזר ארליך ליזמות נדל"ן, מבלי לדעת מה מחכה לו. "ההיבריס עלה לי לראש, והחלטתי לקפוץ למגרש של הגדולים". בשנת 2010 הוא רכש קניון באשדוד במינוף גדול. "הייתי אמור לצאת עם רווח של עשרות מיליוני שקלים. זו הייתה עסקה טובה על הנייר, אבל לא לגודל שלי. קניתי מכונס נכסים נכס של 30 אלף מטר, ובגלל הקיפאון בשוק לא הצלחתי למצוא קונים ושוכרים. עלויות התחזוקה והריביות היו מטורפות, דיממתי כסף וקרסתי בצורה כואבת מאוד. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי מתנהל מול שורה של תביעות, מוכר את כל הנכסים שלי כדי להחזיר את החובות. זה היה שבר אישי ומשפחתי נורא, הגוף שלי נכנס לסטרס שיכל להוביל אדם ממוצע להתקף לב. הנס הגדול שלי היה שהצלחתי להתרומם ולשקם את עצמי".

ההתמודדות המשפטית האישית הביאה אותו לעיסוק הנוכחי שלו: "ביליתי כל כך הרבה שעות עם כתבי תביעה והגנה, שהבנתי שהתחום הזה מדבר אלי. הלכתי ללמוד משפטים, הוסמכתי כעורך דין והיום אני עובד כליטיגטור בתחומי הנדל"ן".

טראומה בין־דורית

אירועי שמחת תורה תשפ"ד, שהציפו בקרב רבים את אימי השואה,  העירו גם אצל ארליך את השדים המודחקים. כוח פנימי עז דחף אותו לתעל את האנרגיה לכתיבה. כבר למחרת, הוא מספר, המחזה היה אצלו בראש ואז נפלט על הדף. במקביל כתב פואמה על הטבח, המתכתבת עם שיר של אצ"ג על השואה ו"מתארת את הקריסה של היהדות, של הציונות, של המדינה".

מה פגשת בזרם התת־קרקעי הזה?

"בשבעה באוקטובר הרגשתי שמה שנשאר זה רק המשפחה. הכול מסביב קרס – הדת, הלאום, הביטחון. איך אמר הרב אייל ורד? ביום אחד קיבלנו הצצה איך נראית ומרגישה הגלות. עבורי זה הקפיץ את הטראומה הבין־דורית של השואה".

ההצגה מתרחשת בשבת של מלחמת ששת הימים, בבית הממוקם בקו התפר בירושלים. האדמו"ר מביאליסטוק הוא ניצול אושוויץ, המוביל קהילה של כמה עשרות משפחות, אודים עשנים שנותרו מהחסידות המפוארת. הוא פותח את סעודת השבת עם אשתו ובנו, וממתין לחסידים שיגיעו לטיש.

הצופים בהצגה אינם קהל פסיבי; הם מגלמים את שכניו של האדמו"ר שהצטרפו לסעודת שבת בביתו הממוגן מהפצצות האויב, ויושבים סביב השולחן. הרבנית מחלקת לאורחים מרק עם קניידלך וקיגל תפוחי אדמה, והמשתתפים מרימים כוסית "לחיים". אבל אז, כל מה שיכול להשתבש משתבש. לא ברור אם האדמו"ר מנהל את האירוע או שהפוסט־טראומה שלו מנהלת את האירוע. השברים ביחסיו עם בנו ואשתו צפים בעוצמה, עד לסיום המטלטל והלא צפוי.

מדברים על מרכזיות ערכי המשפחה ביהדות, אבל התחושה בהצגה היא שערכי המשפחה ממש לא בראש סדרי העדיפויות בחסידות. האדמו"ר מוכן להקריב את משפחתו עבור החסידים. הילד בורח, האישה עוזבת, הבית מתערער, והוא בשלו.

"בחסידות שאני מכיר, המשפחה אכן לא במקום הראשון. היא משנית ליחסים בין הרבי והחסידים".

יש סיפור מפורסם על מייסד חסידות גור ר' יצחק מאיר אלתר, 'החידושי הרי"ם'. הוא היה תלמיד של המגיד מקוז'ניץ, נחשף ליהודי הקדוש מפשיסחה ורצה לעבור אליו. הרבי הקודם הקפיד עליו, ובכל נסיעה לרבי החדש – אחד מבניו מת. למרות זאת הוא לא הפסיק לנסוע, וכך הוא איבד 13 ילדים.

"זה הסיפור המכונן של גור, הרבי מעל הכול. היום בעקבות הפיצול בגור, הרבה משפחות ניתקו קשר עם הילדים בשביל הרבי, כי במשפחה הגוראית אתה קודם כול הבן של הרבי ורק אחר כך הבן של ההורים. לחסיד גור ברור שהוא ייסע לחגים לרבי, גם אם המשמעות היא להשאיר את האישה לבד".

בהצגה שלך יש היפוך מסוים. לא החסיד מקריב את משפחתו עבור הרבי, אלא הרבי מקריב את משפחתו לחסידים, והדלק לכל זה היא התמה שבה פתחנו – הגעגוע.

"האדמו"ר הניצול נשאר רק עם געגוע – לביאליסטוק, לפולין, אולי אפילו למה שהוא גילה בתוך עצמו בשואה. זו אנרגיה קפואה בזמן. בחוויה שלו, מי שיאבד את ביאליסטוק יאבד את א־לוהים. א־לוהים אצל הרבי מעורבב בזיכרונות של עצי ליבנה אירופיים, רחובות יהודיים בשטעטל, הטקסים והיי"ש של הטיש. הכל מעורבב לבלילה אחת שאי אפשר להפריד אותה למרכיביה. הגעגוע הוא הדלק אבל גם המלכודת. מצד אחד הוא מחזיק את הדת, את הקהילה, את הזהות, מצד שני הוא מונע את החיבור הממשי להווה – הילדים והזוגיות – וגם לעתיד. אי אפשר לתכנן ולבנות שום דבר כשאתה קפוא בזמן".

ההיפוך של עגנון

האדמו"ר במחזה הוא דמות טרגית: לא דמון אבל גם לא מושיע. העולם הישן והעולם החדש נקרעים בו זה מול זה. הוא נושא את זכר ביאליסטוק, את שברי הגולה ואת הרוח החסידית, ומול העומס הזה לא מסוגל להכיל את הבן שלו, ישראלי שנולד בירושלים, שנקלע לרגע היסטורי: נפשו כמהה להצטרף אל הצנחנים משחררי הכותל, והוא לא מוצא את עצמו מול הייעוד שמציב בפניו אביו.

שבר נוסף שצף במחזה הוא השבר הזוגי. הזוגיות של הרבי ואשתו מתגלית כחלולה. האדמו"ר עסוק בבניית הקהילה, והזוגיות מתרוקנת מאנרגיה. האישה מנסה לזעוק אבל אין לה כוחות. לאט לאט היא נמוגה. "זה מצער אבל זה קיים בזעיר אנפין אצל כל רבי", מציין ארליך. "כשסעודות השבת הן המוניות ולא משפחתיות, כשהמוקד הוא הטיש ולא הזוגיות – הקורבן כבר מונח על המזבח".

אתה מתאר את תהליך הכתיבה כאירוע כמעט מיסטי. משהו בער בך ויצא ברגע אחד החוצה, וזה כולל את זיכרונות השואה והזיכרונות מפולין שאתה מתאר כאילו בגוף ראשון.

"החוויה שלי היא היפוך לנאום המפורסם של ש"י עגנון. כשעגנון קיבל פרס נובל הוא אמר 'נולדתי באחת מערי הגולה, אבל בכל עת דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים'. אצלי החוויה הפוכה: נולדתי בירושלים, ותמיד הרגשתי כאילו נולדתי בפולין. כילד חוויתי את השואה כטראומה בין־דורית. כשבגרתי, פולין הפכה בשבילי כמו מרוקו עבור חלק מהמרוקאים. מגיעים לשם בהתחלה לטיול שורשים, ואחר כך שוב ושוב כי זה המקום שאליו נוסעים לטייל. אבל אז קרה משהו, לאט לאט צפו שכבות נוספות. בפעם הראשונה שביקרתי באושוויץ הרגשתי שאני מכיר את המקום, כאילו הייתי שם קודם פיזית. הבנתי שאני ניצול של מולדת שירקה אותי, או בלעה אותי, ואני לא יכול לגמרי להתנתק ממנה".

ההצגה תעלה כהופעת אורח ביום ראשון הקרוב בבית  "נקודה טובה" בירושלים; מועדים נוספים יפורסמו בדף הפייסבוק "הסעודה, מחזה וחוויה רב חושית"