שעת המבחן של הברית

ליבה של פרשת ניצבים הוא נאום הברית של משה (שנפתח בפרשת כי־תבוא). האם הברית המדוברת נכרתת עם היחיד או עם הכלל?

התשובה, לכאורה, פשוטה ומתבקשת: משה פונה בדבריו לכל העם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". וכל זאת לשם הפיכת ישראל לעם: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא־לֹהִים". לא זו בלבד אלא שהברית איננה נכרתת רק עם אלו העומדים מול משה, "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת", אלא גם עם הדורות הבאים: "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".

על רקע זה מפתיע לגלות שאזהרותיו של משה בתחילת דבריו מופנות דווקא ליחיד (או ליחידים), ולא לציבור. משה מזהיר מפני "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ־לֹהֵינוּ". אותו יחיד מסתתר מאחורי הציבור, המתנהג לכאורה כראוי: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". כלומר: היחיד סמוך ובטוח שלא יאונה לו כל רע והוא יכול להמשיך וללכת בשרירות ליבו, שכן הוא נחבא מאחורי הכלל.

נציין כי אימצנו כאן את פירושו של ר' אברהם אבן־עזרא למילים הקשות "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה", הצועד ברוח זו: "הָרָוָה" הם הצדיקים, "הַצְּמֵאָה" הוא הרשע, והרשע מבקש להגן על עצמו בזכות הצדיקים: "כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא"; פרשנים אחרים ראו את "הָרָוָה" ו"הַצְּמֵאָה" כמתייחסים לאופי החטא – שוגג מול מזיד.

העונש ממשיך שוב, לכאורה, מגמה זו של פנייה אל היחיד: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה... וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

אלא שהמשך הכתובים פונה לפתע לכלל כולו. לאחר שהיחיד נענש, מוסיפה התורה ומספרת: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ... גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ... כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים". העונש הוא אפוא עונשה של הארץ כולה, כמהפכת סדום ועמורה, וההסבר שנותן אותו "דור אחרון" לעונש הקשה, "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה", הוא שהעם כולו חטא: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתָם... וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל".

מה אפוא פשר הדברים? מדוע פותח משה בחטאו של היחיד שמסתתר מאחורי הציבור, ממשיך בעונשו של היחיד, אך מסיים בעונש גורף לארץ ולעם כולו, במה שנראה כחטא רחב וכללי – עזיבת ברית ועבודת אלוהים אחרים?

אחריות חברתית

כדי לענות על שאלה זו נפנה לאירוע אחר, סמוך יחסית בזמן אך אחרי הכניסה לארץ, שאף הוא מתאפיין בתנועה מהיחיד לכלל סביב עזיבת ברית ה'. במלחמת יריחו מצווה יהושע: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'" (יהושע ו, יז). ואף על פי כן, עכן מועל בחרם ולוקח מן השלל. כבר בתיאור המעילה, הכתוב נע בין הרבים ליחיד: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן... מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, א).

לאחר הכישלון במלחמת העי, ולאחר שיהושע זועק לפני ה', הקב"ה מצביע על האשם – העם כולו: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם" (שם, יא). לא ניכנס כאן לשאלת החטא וסיבותיו, אלא נתמקד במילותיו של הקב"ה: "וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי" – מילים ששולחות אותנו לפרשתנו: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתָם". היחיד אפוא חוטא, אך הוא מסתתר מאחורי הכלל, "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי". ואף על פי כן, הארץ כולה נענשת בשל הפגיעה בברית, ושקולה עזיבת הברית כעבודת אלוהים אחרים.

דברי הברית בפרשתנו מופנים לכלל ישראל, אך לא פחות מכך – ליהושע, כפי שחוזרת ומדגישה פרשת וילך. פרשת עכן היא שעת המבחן ליהושע (בהערת אגב נציין ש"ברית" נזכרת בספר יהושע לראשונה בפרשת עכן, ולפני כן רק בהקשר ל"ארון הברית", ולא בכדִי): היחיד חוטא, אך הדין והעונש מופנים אל הכלל כולו.

המפתח, כפי שלומד יהושע, הוא האחריות של החברה כולה והערבות ההדדית. בשל כך, עד שיוסר החוטא, המעילה בברית היא של הכלל כולו. "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה", שואלת פרשתנו, ומשיבה: "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתָם". אותו חרון־אף התממש כאשר חטא ישראל בחטאו של עכן ("וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"), ולאחר שנענש עכן: "וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ" (יהושע ז, א; כו).

המעבר מיחיד לרבים הוא אפוא הדרך אל ליבו של המסר שמבקש משה להעביר בראש פרשתנו: גם אם החטא הוא חטאו של היחיד, האחריות היא של הכלל כולו. בהתאם לכך, משה מסיים את הפרשייה באמירה: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ־לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". כפי שמלמדים פרשני המקרא במקום, אין לנו אומנם עסק בנסתרות, אך הנגלות הן באחריותה של החברה – "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם".