שנת לימודים חדשה החלה, ויחד עם פרשת ניצבים היא מסמלת את ראש השנה הקרב. רגע לפני שנה חדשה, פרשת השבוע מבקשת מאיתנו לעצור, להיות נוכחים, להיזכר בברית, להביט בחיינו — ולבחור פעם נוספת בחיים; לבחור בטוב על פני הרע ובברכה על פני הקללה.

הפרשה מתחילה במילים: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (דברים כט, ט). כמה עומק יש בפעולה הזאת של להתייצב. להתייצב פירושו לא רק להימצא במקום מסוים, אלא להיות בו בנוכחות מלאה. לא לברוח ולא להתחמק, אלא לעמוד מול הדברים ולהסכים לפגוש אותם כפי שהם.

רש״י, בעקבות מדרש תנחומא, קושר את פתיחת הפרשה למה שקדם לה: לאחר ששמעו ישראל את הקללות הקשות שבפרשת כי תבוא, ״הוריקו פניהם״ ונבהלו. משה מבקש לחזק אותם ואומר: ״אתם ניצבים היום״ — ״הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו״ (רש״י, דברים כט, יב; תנחומא, ניצבים א).

יש כאן משמעות עמוקה לקראת ראש השנה. להתייצב לפני הקב״ה, וגם בפני עצמנו, אין פירושו להגיע לאחר שנה שבה הכול היה מושלם. להפך: אנחנו ניצבים עם ההצלחות ועם הכישלונות, עם ההחלטות הטובות ועם הטעויות הקשות, עם הברכות והקללות, עם המקומות שבהם צמחנו ועם המקומות שבהם עדיין לא השתנינו והיינו רוצים להשתנות. כדי לעשות תשובה, אנחנו נדרשים קודם כול לעמוד מול חיינו כפי שהם באמת.

הפרשה מוסיפה מילה משמעותית נוספת — ״כולכם״: ״רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ…״ (דברים כט, ט–י). הברית אינה שייכת רק לחלק מהעם, והיא גם אינה ברית של יחידים בלבד, אלא ברית הכוללת את כולם. כדברי המדרש: ״כולכם ערבים זה בזה״ (תנחומא, ניצבים ב).

משה מוסיף נדבך יוצא דופן: ״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹה עִמָּנוּ הַיּוֹם״ (דברים כט, יג–יד). הברית חוצה גבולות אישיים וגבולות של זמן; אנחנו חלק משלם ומשרשרת דורית המחברת עבר, הווה ועתיד. התשובה, אם כך, מחייבת נקודת מבט שלוקחת בחשבון את האחריות למעשינו במעגלים קרובים ורחוקים — אף מעבר לזמן חיינו. בחירותינו היום הן האבן שאנו זורקים למים, והן מייצרות אדוות לדורות.

העדים לברית שנכרתת בפרשת ניצבים הם השמיים והארץ: ״הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״ (דברים ל, יט). מדוע דווקא הם העדים לברית בין העם לקב״ה? רש״י מסביר שמשה מפנה את ישראל אל השמיים והארץ כיוון שהם קיימים ועושים את שליחותם בהתמדה: השמש זורחת, הארץ מצמיחה, וסדרי הבריאה ממשיכים להתקיים. הם קיימים לאורך הדורות, ולכן יכולים לשמש עדים.

אפשר להציע זווית נוספת: הארץ מסמלת את החומר — הגוף, הבית, הפרנסה, העבודה. השמיים מסמלים את הרוח — הערכים, החלומות, האידיאלים, הקדושה. הברית מתקיימת במיזוג בין השמיים לארץ, ולכן הם העדים לה. האדם, שרגליו ניצבות בארץ וראשו נישא אל השמיים, נדרש לחבר ביניהם: להפוך ערך למעשה, אמונה להתנהגות, תפילה לאחריות וכוונה לפעולה. הכלי המרכזי שניתן לנו לשם כך הוא הבחירה: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״ (דברים ל, טו), ובהמשך: ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה — וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ (דברים ל, יט).

העיתוי לכך הוא: היום. ״אתם ניצבים היום״. ״ראה נתתי לפניך היום״. ״העידותי בכם היום״.

התורה מחזירה אותנו אל הרגע הזה — המקום היחיד שבו בחירה יכולה להתרחש: ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל, יא–יד). לא צריך לחפש רחוק, וגם לא לחשוב שזה בלתי ניתן להשגה. הפה והלב הם סוכני השינוי שלנו, והדבר קרוב אלינו מאוד.

שנה מסתיימת, ושנה חדשה עומדת בפתח. ואנחנו ניצבים — עם כל מה שאנחנו, עם כל מה שהיינו, ועם כל מה שעוד נוכל להיות. הפרשה מזכירה לנו שהטוב מונח לפנינו, והבחירה בחיים ובברכה יכולה להתרחש ממש היום.

"שירי סוף הדרך" / לאה גולדברג

״לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.״