המילה המנחה של פרשת ביכורים מגלה את המפתח לכניסה לארץ

מצוות הבאת ביכורים ומצוות ביעור מעשרות מסיימות את נאומו השני של משה. מילת המפתח בפרשת הביכורים היא ה"נתינה": כפי שכבר הראתה נחמה ליבוביץ', הנתינה חוזרת שבע פעמים לאורך פרשת ביכורים ("נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה", "נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא", "לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", "וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה", "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'"), חזרה שהיא בוודאי בעלת משמעות.

ברם, הנתינה כמילה מנחה מופיעה לא רק בפרשת הביכורים, אלא חוזרת גם בפרשת ביעור מעשרות ("וְנָתַתָּה לַלֵּוִי", "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי", "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת", "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ", "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן").

הפרשה שלאחריה, הציווי על הקמת האבנים ובניית המזבח בהר עיבל נראית על פניה כפתיחה לפרשת הברכות והקללות שלאחריה.  אך המילה המנחה, נתינה, חוזרת גם בה ("אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ", "אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ") – ויחד עם פרשת וידוי מעשרות משלימה, גם כאן, לשבע פעמים.

הקישור של פרשת הקמת המזבח בהר עיבל לשתי הפרשיות שלפניה, אינו מתמצה בהשלמה לשבעת אזכורי הנתינה - אפשר לזהות הקבלה סגנונית ועניינית מובהקת בינה ובין פרשת הביכורים. פרשת הר עיבל מסתיימת בכתוב: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן... לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", בדומה לפתיחת פרשת הביכורים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

החיבור בין שלוש הפרשיות מלמד כי איננו עוסקים רק בפרטי מצוות, דוגמת המצוות הרבות שבפרשת כי־תצא, ואף לא במצוות התלויות בארץ גרידא, אלא בפרשיות שהן ההקדמה ואולי גם ההצדקה לביאה אל ארץ זבת חלב ודבש. מדוע? דומני שהמילה המנחה: "נתינה" יכולה לכוון אותנו אל הפתרון.

הלוא דבר הוא כי שתי המצוות המסיימות את מערך המצוות הרחב שבפרשות הקודמות הן מצוות של נתינה, נתינת ביכורים ונתינת מעשרות. לנתינה תכלית כפולה – חברתית ודתית (או: בין אדם לחברו ובין אדם למקום). כך עולה מסיומה של פרשת מקרא ביכורים. הביכורים מלווים בהודאה לה' – "וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ" – ולצידה התכלית החברתית של שיתוף הנזקקים בברכת ה': "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

אף פרשת הקמת האבנים והמזבח בהר עיבל מסיימת ברוח זו: בהקרבת עולות, באכילת שלמים ובשמחה. הנתינה כאן היא אפוא דו־כיוונית: הקב"ה נשבע שייתן לנו את הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, והוא אכן נתנה לנו; האדם נותן מברכת הארץ לחלשים בחברה, לגר, ליתום ולאלמנה, ואף הוא חוזר ומקבל מברכת ה'. כדי להיכנס לארץ, אם כן, עלינו להימצא בהלך רוח של נתינה. הנתינה של האדם היא המפתח לנתינתה של הארץ, ובלעדיה – ניטלת זכות הכניסה לארץ זבת חלב ודבש.

מענה למתלוננים

ארץ זבת חלב ודבש ומוטיב הנתינה שולחים אותנו אחורה, לאחת מנקודות השבר הקשות במדבר: מחלוקת קורח ועדתו. בדבריהם של דתן ואבירם אנו מוצאים מקבילה מפתיעה, ניגודית, לפסוקי הפרשיות שלנו. כשמשה רבנו קורא לדתן ולאבירם, השניים מסרבים ומשיבים: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר... אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם... לֹא נַעֲלֶה" (במדבר טז, יג – יד). משה, טוענים דתן ואבירם, הוציאנו ממצרים, וליתר דיוק: העלה אותנו מארץ זבת חלב ודבש, אך לא הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, ואף לא נתן לנו את פרייה.

לעומתם, בפרשתנו: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ח – י). פרשיותינו הן אפוא מענה למחלוקתם של דתן ואבירם: הקב"ה הוציאנו ממצרים, ואכן הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, וזה פריה.

אך דומה שהקשר בין הפרשות עמוק עוד יותר. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" – המחלוקת הגדולה של קורח ועדתו, מחלוקת שהיא אב טיפוס למחלוקת שאיננה לשם שמים, היא מחלוקת שתחילתה בלקיחה. ואף כאן מדובר במילה מנחה החוזרת, בהטיותיה השונות, מספר פעמים רב ובעל משמעות: 12 חזרות לאורך הפרשה. קורח לוקח לעצמו ואת עצמו, ויוצר פילוג. לעומת זאת, פרשיותינו הן פרשיות של נתינה ושל חיבור. האדם נותן לזולתו ובמיוחד לחלשים בחברה, ובכך מאפשר את השמחה המשותפת.

שלוש הפרשיות שבראש פרשת כי־תבוא (פרשת הביכורים, ביעור מעשרות והקמת המזבח והאבנים בהר עיבל) מסיימות את נאום המצוות של משה, ולא בכדִי. הן מממשות שתי תכליות עיקריות של קיום המצוות: עבודת ה' ותכלית חברתית, והן אף משקפות את עיקרה וליבתה של האמונה בה', שהוציאנו ממצרים והביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. קורח, דתן ואבירם, אנשי המרד והמחלוקת, כמו גם האנוכיות – ה"לקיחה" של האדם לעצמו – התריסו כנגד היציאה ממצרים וכפרו בארץ זבת חלב ודבש. כנגדם, דור אחר כך, מגיעה פרשתנו ומציבה את הנתינה במרכז, נתינה שמשלבת את החלש בחברה ומודה לקב"ה על הטוב.

ובזכות הנתינה, שבה מחדש הברכה במחזור חיים של צמיחה ונתינה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".