הרבה יותר מהגנה: ערי המקלט הן מצווה מרכזית בתורה

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ד, מד). פסוק זה נאמר בקהילות ישראל בסיום קריאת התורה, בעת הגבהת ספר התורה. המתפללים מצביעים על תורת משה כולה, ומכריזים שאותה "שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ואולם, הפסוק איננו מופיע בפרשות המסיימות את התורה, אלא בין שני נאומיו של משה בפרשתנו. וגם שם אין הוא מופיע בפני עצמו, אלא כחלק מפרשת הבדלת ערי המקלט (ד, מא והלאה):

אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת...

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי.

מיקומו של הפסוק "וזאת התורה" מעלה שתי אפשרויות פרשניות: האחת, הכתוב מחובר להמשך, "אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים", כמי שמסכם את הנאום הראשון ומבקש אולי לחבר את הנאומים ליחידה אחת. אפשרות שנייה היא שהכתוב מתייחס לקטע שלפניו, להבדלת ערי המקלט. אך מה חשוב כל־כך בפרשת ערי המקלט, שבשלו מודגש: "וזאת התורה"?

תיקון עולם

פרשת ערי מקלט היא אחת המצוות המרכזיות שבתורה: היא מופיעה בתורה ארבע פעמים, וחוזרת ונזכרת בספר יהושע. כבר בפרשת משפטים מסמן הקב"ה את המצווה העתידית: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ־לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג); בפרשת מסעי מופיע לראשונה הציווי המפורט על ערי מקלט, כולל דינם של הרוצח בשגגה והרוצח במזיד; בפרשתנו מופיעה העשייה – הבדלת ערי המקלט; בפרשת שופטים חוזרת מצוות ערי מקלט, כולל דינו של הרוצח בשגגה, עם הציווי להבדיל ערים נוספות לאחר הכניסה לארץ; ולבסוף, בספר יהושע, מופיע שוב הציווי לתת את ערי המקלט, כולל חזרה נוספת על חלק מדיני הרוצח בשגגה.

מצוות ערי מקלט כוללת בתוכה כמה מטרות משולבות, הבאות לידי ביטוי בתנועה אל העיר פנימה והחוצה, כפי שציינו פרשנים קדומים ובני זמננו. בשלב ראשון בורח הרוצח בשגגה אל עיר המקלט כדי למנוע את הריגתו בידי גואל הדם: "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה... וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (במדבר לה, יא–יב). אולם לאחר ההצלה הראשונית עומד הרוצח למשפט ("וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה"; שם כד), ואם נמצא שאכן הרג בשגגה ולא במזיד: "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" (שם, כה). בהשבה זו יש גם ממד של עונש וכפרה, כפי שמפרש ספר החינוך (מצווה תי):

משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם... ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה... ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.

דהיינו: ערי המקלט משמשות (1) למטרה חברתית ("תיקון העולם"), המתבטאת בהגנה על הרוצח; (2) למטרת גמול וכפרה, המתבטאת בשלב העונש לרוצח, המוחזר לעיר לאחר המשפט; ו־(3) למטרה פסיכולוגית, מניעת צער למשפחת ההרוג.

הפסוק שבו פתחנו, "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצביע לפי דרכנו על חשיבותה של מצוות ערי מקלט, ולא בכדי: התורה נותנת דגש רב למצוות ערי המקלט לקראת הכניסה לארץ, לאור מטרותיה המגוונות. ואכן, עם הכניסה לארץ מצווה הקב"ה את יהושע להשלים את מצוות ערי המקלט: "תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה... וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל" (יהושע כ, א – ט).

כוח הדין

חז"ל מעצימים זאת אף יותר. בסוף ספר יהושע (כד), יהושע מכנס את העם בשכם ונושא את נאומו המפורסם: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר...". לאחר מכן מסופר: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱ־לֹהִים". בתלמוד הבבלי (מכות יא, א) נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה מהי אותה כתיבה: דעה אחת סבורה כי מדובר בכתיבת שמונה הפסוקים האחרונים שבספר התורה ("וַיָּמָת שָׁם משֶׁה"). אולם דעה שנייה סבורה כי מדובר ב"ערי מקלט". כתיבת "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", לפי דעה זו, היא לא אחרת מאשר ערי המקלט – ברוח הפרשנות שהצענו ל"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לא זו אף זו, את הציווי ליהושע שהוזכר לעיל, "תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט" מפרשים חז"ל כמי שנאמר "בלשון עזה", ואף בכך אנו רואים את החשיבות הרבה שתולה התורה במצווה זו.

מדוע? דומני שהדברים מובנים: הכניסה לארץ היא נקודת הזמן שבה העם הנודד הופך לאומה. בנייתה של חברה דורשת שינוי מחברה הפועלת מכוח הרגש, שגאולת הדם היא מסימניו המרכזיים ("כִּי יֵחַם לְבָבוֹ", דברים יט, ו), לחברה הפועלת מכוח הדין. אך גם בחברה מאורגנת ומסודרת, התורה נותנת מקום לרגש ולתכונות הנפש. מצוות ערי מקלט כוללת אפוא בתוכה התמודדות משולבת בעלת כמה ממדים, שכולם רבי חשיבות (במיוחד כשדרוש מענה למקרים טרגיים). היבטים אלו משמעותיים לעם ישראל הנכנס לארץ, כמו גם לכל הדורות העתידים לשבת בה, ולכל חברה שבונה את יסודותיה על פי עקרונותיה של התורה: תיקון החברה; חטא וכפרה; ו"דרכי נעם" (כלשון ספר החינוך) ביחס לזולת ולרגשותיו.

פרופ' אבישלום וסטרייך הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג