ספר דברים מציג את נאומיו של משה לפני פטירתו. הנאום הראשון – בפרשתנו ובפרשת ואתחנן (עד ד, מ) מתאר את קורות עם ישראל במסעם, את המהמורות בדרך וארבעים שנות הנדודים במדבר, עד שהגיעו לסיפה של ארץ ישראל.
התיאור מפיו של משה שונה כידוע בכמה היבטים מהתיאורים בספרי שמות ובמדבר. אחת הדוגמאות הראשונות והבולטות לכך היא מינוי השופטים והדיינים. בספר שמות, מינוי השופטים והדיינים נעשה בעצת יתרו: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ־לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" (שמות יח, כא).
ואילו בפרשת דברים מדובר ביוזמה של משה: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א, ט-יג).
הכי מעניין
רבים מפרשני המקרא משלימים את החסר מכאן לכאן. כך למשל ר' יוסף בכור שור בפרשתנו: "כשבא יתרו וראה שלא יכולתי לעמוד, ונתן לי עצה" (דברים א, ט). הפרשנים נוקטים דרך זו גם במקרים אחרים, והדוגמה הידועה לכך היא פרשת המרגלים: בדברים – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ", ואילו בבמדבר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים". אף בעניין המרגלים האחד משלים את השני, אלא שכאן התיאור המלא מופיע בדברים והוא שמשלים את במדבר, כפי שמפרש רש"י: "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו'".
משולש ספרותי
ההשלמה הפרשנית פותרת את השאלה הסיפורית, מה היה סדר המאורעות כאן וכאן, אך איננה פותרת את שאלת המסַפר: מדוע בחר משה לספר את הדברים בצורה שונה?
הסגנון בפרשת מינוי השופטים בדברים מגלה דמיון מפתיע לא רק לפרשת יתרו, אלא גם לפרשה אחרת, פרשת המתאוננים מספר במדבר:
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר יא).
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
בני ישראל מתאוננים ומתאווים לאכול בשר, ובשל רצף התלונות חלשה דעתו של משה. לשונו של משה כאן מקבילה ללשונו בפרשתנו: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה", מול "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". אף הפתרון דומה: מינוי אנשים, "שופטים" ו"שוטרים", שיישאו עם משה את משא העם: "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר יא, יז), בהשוואה לדברי יתרו: "וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח, כב).
לפנינו אפוא משולש ספרותי: פרשת יתרו, פרשת קברות התאווה בבמדבר, ונאום משה בפרשת דברים. אם נניח שהראשון והאחרון הם סיפור אחד והאמצעי הוא סיפור אחר – מדוע רומז משה בנאומו למעשה בקברות התאווה?
לפי פשוטו של מקרא, וחז"ל רומזים לכך בכמה וכמה צמתים, המעשה בקברות התאווה הוא נקודת חולשה במנהיגותו של משה. לא בכדי, חז"ל מייחסים לאלדד ולמידד את הנבואה על כך שמשה לא יכניס את ישראל לארץ: "אמרו, משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין יז, א). משה רבינו בנאומו, ביצירת ההקבלה הסגנונית בין פרשת מינוי השופטים והדיינים להאצלת הרוח בקברות התאווה, מחבר בין שתי הפרשות. הזיקה הנוצרת בין הפרשות טומנת בחובה אמירה פרשנית: שמא משה רומז בכך שיצירת מארג השופטים והדיינים, לצד הצורך והחשיבות שבדבר, כוללת גם ממד של פגיעה במנהיגותו (ראו למשל רש"י לדברים א, יד: "חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב: רבינו משה, ממי נאה ללמוד – ממך או מתלמידך?!").
ניגון של איכה
אם אכן כך, האזכור המיידי של פרשת המרגלים מיד לאחר מינוי השופטים והדיינים, איננו רק אמירה כרונולוגית, אלא משקף סיבה ותוצאה: אותה חולשה שבפרשת מינוי השופטים, הובילה לדרישה של העם לשלוח מרגלים, "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ", וממנה התגלגלה הגזירה שבשלה לא נכנסו ישראל לארץ. ברור גם מדוע דרישת העם לשילוח המרגלים מופיעה בדברים בלבד – כדי לחדד את הקשר בין הפרשיות ואת המסר האמור.
המסורת הנהוגה בכמה קהילות, שלפיה קוראים את הפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" שבראש פרשת מינוי הדיינים במנגינת מגילת איכה, אינה לפי זה רק רמז הנשען על שיתוף המילה "איכה", אלא גם חיבור ענייני רב משמעות.
סיפור הדברים בנאומו של משה איננו אפוא סיפור כרונולוגי גרידא, אלא נאום שיש לו מטרות ומסרים גלויים וסמויים, ולשם כך נעשה שימוש בכלים ספרותיים מגוונים. קיצור מסכת האירועים בפרשת מינוי הדיינים, המקבילות הסגנוניות לפרשת קברות התאווה והחיבור ליוזמת העם בפרשת שילוח המרגלים, הם חלק מכלים אלו. מתוכם אנחנו למדים כיצד משה רבנו מכיר באחריותו כמנהיג בצמתים השונים שהובילו למניעת הכניסה לארץ – הכרה שאיננה מעיבה על גדולתו כמנהיג, אלא אדרבה, ממחישה עד כמה הוא "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".