ההכרזה על רשימת המסעות, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן", זוכה לפסוק מבאר: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".
במבנה המשפט הזה, הן המסעות עצמם והן כתיבתם מיוחסים לה'. ואם נבין את "מוצאיהם" כ"אירועיהם, קורותיהם" (דעת מקרא), הרי לפנינו דרך מיוחדת לומר דבר־מה על מה שקרה, המבוססת על רשימת מקומות ארוכה ששזורות בה לפרקים דוגמאות קצרצרות המציירות שברי אירועים.
התקבולת המיוחדת, הכיאסטית, "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", מבליטה את "מוֹצָאֵיהֶם", דהיינו העלילות ("מוצאות") העוטפות את "מַסְעֵיהֶם", אותם קטעי מסע ספציפיים שהרשימה מאחדת למכלול, מכלול שאליו מופנה המבט. השיבוצים הקצרים הללו אינם אלא דוגמאות המתוארות בחטף, פכים קטנים. לא על מעמד הר סיני מסופר שם, אלא על מעשים קטועים: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לג, מ); "וישמע", ללא סיפא, הבזק קטוע ותו לא, ויש עוד כהנה.
הכי מעניין
מהמצרף הזה נרקמת התמונה הגדולה. על חשיבותה אין עוררין, שהרי היא נכתבה על פי ה'. אך מה טיבה?
הורה מלווה
הרמב"ם מציג תמונה של נס מצטבר המומחש בשפת הגיאוגרפיה. כל מקום מייצג נס, כל מקום מכריז כביכול, "בי אירע נס":
והודגש הסיפור על אודות כל הנסים האלה על ידי הבהרת התחנות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא, ואז ידעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה (מורה נבוכים ג, נ).
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
"כל הנסים" מצטרפים ל"גודל הנס", לתמונה הגדולה. המקומות השונים, התחנות, הוזכרו "כדי שיראו אותם העתידים לבוא", וכדי שעל נדבך המסע המקורי ייווצר "מסע שורשים" שיעסוק בניסים מקומיים קטנים המותכים יחדיו לנס גדול, שעימו אין להתווכח. הרשימה היא מהלך של חיבור חשבונאי לתוצאה שאיננה בת הכחשה.
המדרש המובא ברש"י, רואה את היסוד המארגן ברשימה באופן אחר:
משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מְנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני" (תנחומא, מסעי ג).
בכותרת המקדימה "משל למה הדבר דומה" אני רואה הערת אזהרה; זוהי רמיזה כי יש פער בין המשל לנמשל, שהרי אם הזהות ביניהם מלאה, מה הצורך במשל? ובכן, לפי הנמשל, אותו מסע שורשים המוצג בפרשתנו נועד לזכור "היכן הכעיסוני". ההיסטוריה היא מסע, תנועה של הפקת לקחים. אבל היא גם סיפור של ילד ההולך למקום המרפא, ובחלוף הזמן צף הזיכרון, וההורה מזכיר את חוויית החיים הפשוטה ביותר והמרגשת ביותר. ספק אם אתה זוכר, הוא אומר לבנו, אבל כאן היה לך קר, ואני הייתי לצידך, הכנתי למסע מלבוש חם... והנה, הזיכרון האישי מתלכד עם הסיפור ההיסטורי.
דמות ההורה של האל מלווה את מסע הילדות של העם, שספר במדבר מציג אותה בתמונה כה מרהיבה. אכן "הכעיסוני", אבל ככה זה בילדות. גם עַם זקוק לשורשים בילדות. בהמשך הדרך אפשר לעשות עם זה הרבה, אבל לשם כך חשוב שיהיה "מסע שורשים". מסע שורשים על פי ההורה, על פי ה', הוא התמונה הגדולה.
כרטיס בכיוון אחד
תמונה זו היא חיונית, וגם מכאיבה. החזרה לעבר היא קשה ומורכבת. בספר במדבר נודע חשש עמוק מ"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (יד, ד). עתה, בבוא עת סיכום, חשוב לתת ראש ולשוב מצרים, אבל במחשבה, בזיכרון.
רשימת המסעות יוצרת חזרה תודעתית לעבר, אך היא מלמדת כי חץ ההיסטוריה הוא חד־כיווני. היא מתחילה ב"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ומסתיימת ב"וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן... בְּעַרְבֹת מוֹאָב".
בספר דברים העיקרון המעט מופשט הזה הפך לאיסור מפורש: "וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז, טז). אבל העבר לא נעלם, הזיכרון חייב לחזור. אנושיותנו ויהדותנו דורשות מסע שורשים. לאן?
אשר ליציאת מצרים - פשיטא, אנו יודעים היטב; כה רבות המצוות המזכירות אותה, אבל גם לילדות במרחבי סיני יש לחזור, לחזור למה שתיאר נתן אלתרמן באחד מטוריו, כאשר צה"ל הנאבק בצבא מצרים בשלהי מלחמת העצמאות, חצה את הגבול המדיני ומצא את עצמו במרחבי סיני, ב"מבצע חורב: "וְהִבְהֵב הַמֶּרְחָב הַנָּחוּשׁ / כְּמוֹ זֵכֶר קַדְמוֹן מְעֻמְעָם. / וְעָמַד הַצָּבָא הֶחָמוּשׁ / בַּחֲדַר הַיְּלָדִים שֶׁל הָעָם" ("בארץ סיני").
היה לנו "חדר ילדים", ואסור לשכוח אותו. זוהי התמונה הגדולה. הרציונליסטים יחברו למחרוזת את הניסים הקטנים, הפסיכולוגיסטים יתרפקו על הטיפול בצינון ושאר מחלות הילדות והשפעתם המאוחרת, ההיסטוריונים ינסו לפענח מה קרה בין "מֹסֵרוֹת" ל"בְּנֵי יַעֲקָן" ומהי "עַבְרֹנָה", חוקרי המוסר ינתחו את החטאים המיוחדים, וכולנו יחד נשאב כוח מ"חדר הילדים" שלנו כדי להמשיך במסע לטרקלין ההיסטוריה היהודית. חזק חזק ונתחזק.
אנו מודים לפרופ' ישראל רוזנסון, שעיוניו ליוו אותנו לאורך ספר במדבר, ומקדמים בברכה את פרופ' אבישלום וסטרייך, נשיא המכללה האקדמית הרצוג, שיכתוב על פרשות ספר דברים