בשלב מוקדם של ספר במדבר התוודענו לגילוי קנאות שאיננו מצטייר כקנאות לשם שמיים: התיאור "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (ה, יד), שבו מתחילה פרשת סוטה. והנה, בשלב זה של הספר, אנו נחשפים לקנאות מסוג אחר. הרקע הבסיסי דומה, שכן גם הקנאות שלהּ הזדקק פינחס קשורה ביחסי איש ואישה בנסיבות של איסור מוחלט, אלא שבשונה מ"וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ" (ה, יג) שבפרשת סוטה, כאן המעשה נעשה "לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ו).

הספק המובע במקרה זה איננו קשור אפוא לשאלת "מה קרה", אלא ל"מה עושים". וכדי להיחלץ מהספק, באה הקנאות המתבטאת ב"וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ... וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (כה, ז-ח).

פינחס צדק. ובכל זאת, יש היגיון מוסרי בציפייה שכל קנאות החורגת מסדרי המשפט והדין תזכה לאישור של מעלה. בסוטה, כזכור, יתרחש נס "המים המאררים". כאן האישור הזה מושמע מפי הגבורה:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא־לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כה, יא-יב).

ריכוז הכוח

ובכן ניתן אישור, ולכאורה די בכך. אבל בשונה ממבחן המים המאררים, שמסתיים בהכרעת חד משמעית של כן או לא, כאן האישור מובע במילים, ולכן יש צורך בבירור נוסף: מה בעצם נאמר כאן.

גם בסוטה וגם במקרה פינחס הרכיבים ברורים: יש דאגה להמשכיות, דאגה לזרע ולעתיד השושלת, ובמקביל מובע גם יסוד השלום. בסוטה, המקרה פשוט; שלום הבית מושב על כנו ומודגש שהאישה "וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כח). מהם ה"שלום" וה"עולם" שלהם זכה פינחס?

רבינו בחיי בן אשר מציג הבנה פשוטה: "על דרך הפשט, הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחֵי זמרי [בן סלוא, שאותו הרג] שלא ינקמו נקמתו". ולגבי ההמשך: "ומה יהיה שכרו? ...שתהיה לו הכהונה נצחית". לפנינו "שלום" ו"עולם" פשוטים מאוד; שלום אישי והגנה מנקמה, ונצחיות השושלת, המעוגנים בברית המממשת את הבטחת ה'.

ועדיין, הדברים מורכבים מאוד. הבעייתיות שבמעשה קנאות איננה יכולה להיפתר בהענקת פרס, גם אם הקנאי ראוי, וגם אם המעשה הכרחי והניב תוצאה חיובית. בשאלה עד כמה "ברית כהונת עולם" אכן נצחית, לא נרחיב כאן; נציין רק כי במהלך תקופת התנ"ך עברה הכהונה הגדולה לעלי הכהן והשופט, שלא היה מצאצאיו של פינחס בן אלעזר - הוא עלי שבניו חטאו בניצול מביש של כהונתם־שלטונם, והתברר כמה חמור הוא ריכוז כוח בידי הכהונה, כל כהונה, יהיה אבי השושלת אשר יהיה.

אשר לשלום, דומה כי איננו פרס. גם בו נרמזים החובה המוסרית והממד הערכי. על כן, יש להצביע על האפשרות כי הברית איננה הבטחה גרידא, והיא רומזת לצורך מהותי בשלום כ"כלי עבודה"; לא שלכהונה יהיה שלום, אלא שלשלום תהיה כהונה, שהשלום יאפיין אותה. "שיתן לו ברית עם השלום דבק בו", רמז רמב"ן, ובכך העיד על מטרתה הנשגבת. שלום פנימי שיש בו כדי לגלוש החוצה, שלום שמאפשר להנכיח ב"כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו, כג) את "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ו, כו).

כדי לקבע את הרעיון הבסיסי הזה, יש צורך בברית. במלוא הזהירות ייאמר כי שלום וקנאות, כל קנאות, הם תרתי דסתרי. ובמקביל, קנאות איננה יכולה להיות ל"עולם". אבוי לחברה שבה קנאות מייצגת את הסדר החברתי התמידי. ברית השלום מאפשרת התמודדות חיובית עם הקנאות.

הנה, זמן רב אחרי אירועי פרשת פינחס, נזקקה הכהונה לחידוש הברית. "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב, ה), קובע הנביא, ומוסיף הסבר לשלום המשובץ בה: "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". הברית מעניקה שלום, חיים של שלום, ובה בעת, הברית גם מתְנה מיהו הכהן שיזכה לחיים ולשלום: זה שמקיים שלום עם האל, שמקרין שלום בחברה. אם כן, באיזשהו מקום בדיון הזה נעלמה לנו הקנאות, וטוב שכך.  

הכניסה פתוחה

הלל הזקן הגדיר מחדש את הכהונה: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן". כבר בשלב זה יש חידוש, במידה מסוימת הוא השיל מהכהונה את השושלתיות כפשוטה, לאהרן יש תלמידים! הכניסה פתוחה – לא רק בנים, נכדים, נינים, פרטים בשושלת גנאלוגית, אלא תלמידים, וזה ממש לא מובן מאליו. הכהונה אליבא דהלל איננה משפחתיות אלא אידיאה, ובסיסה בשלום: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (משנה אבות א, יב). פרשני המשנה השתמשו בפסוקיו של מלאכי, כדי להסביר את הבסיס לשינוי הזה, כדברי הרמב"ם: "ואמר ה' יתברך כשתארו בזאת המידה הנכבדת, 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'".

והעיקר, במה שנראה בעיניי כפרשנותו של הלל לקנאות פינחס, הוא הביטוי "רודף שלום". רדיפה היא סוג של קנאות, חריגה מנורמת חיים. לכאורה, אפשר לקיים חיים תקניים בשלווה ובנחת, להשיג את הנדרש מבלי לרדוף, מדוע לרדוף? אבל בהפוך על הפוך, זוהי קנאות של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

פירוק הקנאות מבפנים, היפוך הקנאות, יצירת קנאות חיובית, קנאות על בסיס שלום, הוא האתגר המוסרי העולה גם מפרשת פינחס וגם מפרשת סוטה. אפשר לעמוד בו, ועושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו בברית שלום.

פרופ' ישראל רוזנסון הוא מורה לתנ"ך ונשיא מכללת תלפיות בחולון