החתירה הבלתי נגמרת לחירות

פרשנים והוגים כבר עמדו על כך שמצוות "פסח שני" צמחה מלמטה, מהשטח, ועדיין יש מקום לחדד את הרעיון הזה.

נקודת המוצא ברורה. הפסח המקורי, הראשון, נעשה בפרשתנו מתוך שלמות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי... וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם... כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ט, א-ה).

הניסוח המפורט מלמד כי הדברים נעשו על פי ציווי ה', בדיוק הנדרש; לא נפל פגם, ואלמלי היו אנשים "אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" (ט, ו), מעוררים ביוזמתם את השאלה "לָמָּה נִגָּרַע", המצב הראשוני היה נשאר בעינו ובשלמותו.

מתבקשת השאלה, אם הכול בסדר, מדוע יש צורך להוסיף? ובניסוח חריף לאין ערוך, ההולם את רוח ספר במדבר: שאלת "לָמָּה נִגָּרַע", המדגישה את החסר האישי, עלולה להתפרש כתחילתה של תלונה. לא בכדי לימדו חכמים על איכותם האנושית של אותם "טמאים לנפש" שפנו אל משה: "ויאמרו האנשים ההמה אליו – מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות" (ספרי במדבר, סח א), וחזקה שראו תמונה רחבה ומקיפה.

מבט אחר

אפשרות ההשלמה שמעניקה מצוות פסח שני, מה שאין כן במקרים אחרים, קשורה, כך ניתן לשער, לרעיון החירות המובלע במצוות הפסח. בעיקרה, החירות איננה מצב סטטי, וטבועה בה החתירה ל...; במושג החירות, התהליך הוא העיקר, החיפוש; לא "להיות חופשי ומאושר", אלא להיות משתחרר ונושא משמעות.

חירות כמצב סטטי מציבה קושי תודעתי. מי שנתון בממלכת החירות המתמדת, אינו יודע לזהותה; הנולד ללא כבלים, לא מכיר את תחושת הסרתם. מתוך החסר והחיפוש, עשוי לצמוח אתגר בקשת המשמעות לפרט ולכלל.

כדי להימנע ממצב של חירות סטטית, בנאלית, מובנת מאליה ונטולת מודעות, ולעודד את בני ישראל לשחר אחר החירות, מַבנה התורה בפסח את זיכרון השעבוד ("וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן"; שמות יב, יד). עיצוב הזיכרון משמעותו הידועה היא כי כולנו היינו שם, כולנו חווים את מצב ה"להשתחרר", ועוסקים בשימורו. הזיכרון נשען על המוחשי – עצמים ופעולות: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שמות יב, יא). אמצעי הזיכרון הוא קורבן הפסח, אך פעולתו נעשית תוך כדי תנועה, בדינמיות היאה למבקשים ומחפשים.

דווקא ה"טמאים לנפש אדם" הם שמתעוררים לחיפוש, ולא רק בעטיה של היעדרותם הטכנית מטקס הקרבת הפסח; את המוטיבציה שלהם לחיפוש מעוררת גם הטומאה שלקו בה. הטומאה נובעת מהחיכוך עם המוות, וגוררת ריחוק מהחברה, מהמסגרת; ככזו, היא מעוררת מבט אחר על המציאות, מציפה שאלות, אתגרים; הטמא נמצא בנקודת מוצא חדשה.

ברוח זו, אנשים שיוצאים ושואלים איך אני מקיים את הפסח שהוחמץ בעטיה של הטומאה, אינם מבקשים רק לקיים את ההלכה חרף המניעה לקיימה במקור. הם מחפשים את תחושת החירות המלווה אותה, הם מחפשים את מה שפסח מקנה; במובן מסוים הם מחפשים את החיפוש. הטמאים אינם מסתפקים בכך שבלוח השנה יש פסח ויש ישראלים המציינים אותו, אלא רוצים לקיימו בגופם: "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"

כאמור, "לָמָּה נִגָּרַע" מדגיש את ה"אני", אך בניתוח פנייתם עולה הדרישה להקריב את קורבן פסח "בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אכן, הם מבקשים חוויה אישית, אך מצביעים על חשיבות ה"ביחד" שבפסח.

יש בו בפסח משהו פרטי, משפחתי: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג). אם אנחנו תופסים את הפסח כסמל לחירות, גישה כזו הגיונית. חירות היא בראש ובראשונה צורך אינדיווידואלי. על היחיד לעמול על חירותו המרבית כעומד בפני עצמו. ציבור ששרוי כולו בחירות, מכיל לכאורה סתירות פנימיות מרובות, שכן החירות שלי פוגעת בחירות שלך. דוגמה פשוטה: אם אני מבקש לממש את החופש שלי ולנגן בפסנתר בין שתיים לארבע, אני פוגע בחופש של שכני לנוח בדיוק בשעות האלה.

ובכל זאת, וזאת היא טענה יהודית עקרונית, חירות של ציבור, של עם, חירות השרויה "בתוך בני ישראל", לא זו בלבד שהיא אפשרית, אלא היא אידיאל מבוקש ויש לחתור לכך. זה היה מבוקשם של אותם טמאים לנפש, אותם אנשים "כשרים וחרדים על המצוות".

להשלים את השלמות

בהבחינו בין "חופש" ל"חירות" קבע הרב יונתן זקס בלשונו הקולעת:

החופש הוא רק תחילתה של החירות, לא יעדה הסופי. החירות היא חופש קיבוצי, חברה שבה החופש שלי מכבד את החופש שלך. חברה חופשית היא תמיד הישג מוסרי, היא מבוססת על ריסון עצמי ועל התחשבות בזולת ("פסח על שום מה?", עמ' 14).

התהליך הוא של חיפוש אישי, אבל התוצר צריך להימצא בתוך הכלל, כרכיב בבניית החברה החופשית והמוסרית. זהו האתגר הגדול. "בתוך בני ישראל", דהיינו בתוך הכלל. ומי שלא עשה פסח, פוגע במושג "כלל" ולכן יש להשלימו.

השלמות שבה פתחנו מחייבת השלמה. אותם "טמאים לנפש" – חלוצים המובילים ל"פסח שני" - חשו שבאופן סמלי, השלמות שאפפה את הפסח הראשון במדבר זקוקה אף היא להשלמה. נמצאנו למדים כי התהליך הוא המהות, השלמה מובילה לשלמות, ששוב דורשת השלמה. אינני אומר שזוהי כל היהדות על רגל אחת, אבל זהו כיוון חשוב לביסוסה העקרוני.

פרופ' ישראל רוזנסון הוא מורה לתנ"ך ונשיא מכללת תלפיות בחולון