בלב היהדות נטוע חזון הנביאים שלפיו העולם עתיד להפוך לגן עדן לכל יושביו. באחרית הימים, כך מכריזים נביאי ישראל, ישיג העולם תיקון מושלם וימוגרו העוני, המלחמה ואף המחלות והמגבלות הפיזיות.
ואולם, חזון אוטופי זה לא יושג ברגע אחד אלא יגיע בצעדים קטנים, באמצעות ברית של שותפות בין האל ובין בני האדם (ברית נח), כאשר את הצעדה האנושית יובילו השותפים החלוציים של האל – בני ישראל. השיפור יושג בהדרגה, צעד אחר צעד, במשך הדורות, עד למימושו המלא.
כך למשל, הרעיון שכל אדם, גבר ואישה, נבראו בצלם א־לוהים, הלך והתקדם במשך הדורות עד ימינו, והביא את האנושות להבנה שכולם בני חורין וזכאים ליחס שווה. בזמן יציאת מצרים, רעיון זה היה רחוק מאוד מהמציאות שבה עבדות הייתה נוהג אוניברסלי. התורה התחילה את תהליך התיקון הזה לא על ידי ביטול מיידי של העבדות, אלא על ידי הגבלתה לשש שנים במקרה של עבד עברי; הקביעה כי בשבת גם עבדים חופשיים מעבודה; והטלת מגבלות כגון האיסור להתעלל פיזית בעבדים. חז"ל הוסיפו והציבו דרישות לשוויון באיכות המזון והמחסה של העבד, ואסרו להטיל עליו עבודות משפילות.
הכי מעניין
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
באופן דומה, התקדם הרעיון הרואה בנשים שוות־ערך לגברים. בזמן נתינת התורה, נשים נתפסו כרכוש שניתן לסחור בו. הצעד הראשון של התורה לקראת שוויון נעשה על ידי הגבלת זכות מכירת האישה לאביה בלבד, ורק לגבר שיינשא לה ויתייחס אליה כבת חורין. התהליך נמשך עם הכתובה שחידשו חז"ל, בימי הביניים בחרם דרבנו גרשם שאסר להינשא ליותר מאישה אחת, ומשם בצעדים נוספים עד ימינו, שבהם התהליך עודנו נמשך.
לא להיכנע למציאות
כיצד מצליחה התורה לשמר את עוצמת החזון לאורך אלפי שנים, באופן רענן ומעורר לפעולה? איך היא מבטיחה שההלכה, הפועלת בעולם האמיתי ובמציאות פגומה, לא תיבלע ותיטמע באותה מציאות, במעין השלמה עימה?
המפתח לשמירת האידיאל החי של המטרה הסופית הוא ביצירת גרסה מוקטנת של העולם העתידי המתוקן. לאחר שהאדם טועם מטוּב השלמות העתידית, הוא לא ייכנע למציאות הפגומה ויסרב לקבל אותה כפי שהיא. הגרסה המוקטנת הזו נמצאת בפרשתנו, שבה אנו מצווים ליצור מיקרוקוסמוס של השלמות, במרחב ובזמן. המשכן, ואחריו בית המקדש, הם מרחב מקודש שבו נוכחות האל נחווית ישירות, והם מהווים מודל עתידי, מיקרוקוסמוס של העולם הנגאל.
הביטוי הבולט ביותר לשלמות המקדש הוא איסור קיום מוות אנושי בתוכו. בעולם המתוקן העתידי, המוות ייבטל לחלוטין: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח". כל עוד קיים מוות בעולם, אנחנו רואים כביכול את האל דרך מסך המצמצם את תחושת נוכחותו. אך לעתיד לבוא, כאשר לא יהיו מוות, חטא או גלות – יתמלא העולם בדעת אמיתית של נוכחות האל: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). העולם כולו יהפוך ל"הַר קָדְשִׁי".
שלמות המקדש באה לידי ביטוי באיסור הבאת גופת מת אל תוכו. יתרה מכך, אדם שבא במגע עם מת, נטמא ואסור לו להיכנס למקדש ללא תהליך טהרה. על הכוהנים, אנשי בית האלוהים, נאסר לבוא במגע עם המתים, מלבד היתר חריג להשתתף בהלווייתם של שארי הבשר הקרובים ביותר. ביטוי נוסף לשלמות המרחב המקדשי כשרוי בצד החיים, הוא הדרישה מהמשרתים בקודש להיות נטולי מומים. ואולם האיסור על מי שגופו פגום לכהן במקדש לא יהיה רלוונטי בימות המשיח, שבהם תימצא תרופה לכל חולי.
עולם ללא עבודה
המקדש הוא גם מקום של שלמות מוסרית. בתהילים מתואר כי עולי הרגל שביקשו להיכנס למקדש, היו צריכים להצהיר כי אינם פושעים או חוטאים כלפי אחרים. הם נשאלו: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?", ותשובתם: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהילים כד, ג-ד). העובדה שבפועל לא כל מי שנכנס לבית המקדש עמד בסטנדרט הזה, איננה משנה את המודל ואת הציפייה לשלמות מוסרית. למעשה, בשל חטאי עם ישראל נטש הקב"ה את המקדש והניח לאויב להחריבו.
השינוי שהתחולל בעולי הרגל לאחר שטעמו את טעם השלמות בבית המקדש, התמיד גם כשחזרו לביתם, למציאות הפגומה של חייהם. המקדש דרבן אותם לפעול למען עולם טוב יותר, ולחיות את חייהם בשאיפה לרף גבוה יותר כדי לאפשר את נוכחות האל גם בחיי היום־יום שלהם. אכן, המקדש אינו העולם האמיתי; סביבו יש עדיין מוות וחטא. אך לאחר שהיחיד טועם את טעמו של העולם כפי שהוא יכול להיות, הוא לא ייכנע למציאות הפגומה סביבו אלא יכפיל את מאמציו לקדם אותה אל עבר היעד הגאולי.
באופן דומה, מוצב בפרשתנו מודל של שלמות בזמן: השבת (כג, ג), שגם היא מיקרוקוסמוס של שלמות החפה מפגמים. בשבת אין מלחמה או סכסוך, המוות לא קיים באופן ציבורי (לא יושבים בה שבעה), ויש שפע של אוכל ועונג, ללא רעב או עצבות. המציאות של מכאובי היום־יום נוכחת בששת ימי המעשה, אך טעמה של השלמות, של העולם כפי שהוא יכול להיות לעתיד לבוא, מעורר לפעולה. בהשראת השבת, אנשים יעבדו קשה יותר במשך השבוע כדי להביא את העולם לתיקון. אפילו איסור מלאכה בשבת נועד להעניק לנו טעימה של עולם מתוקן, כזה שלא נותרה בו עוד עבודה. במצב כזה, כל שנותר לנו הוא להתענג ולטעום מטוּבו של עולם מושלם, עולם שבו נוכחות האל המלאה היא מיידית וממשית.
הרב ד"ר יצחק גרינברג הוא מחשובי ההוגים של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב; כיהן במגוון משרות רבניות ואקדמיות, ובשנים האחרונות עלה ארצה