פרשת צו סוקרת את מערך הקורבנות שהוזכרו בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא – העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. ואולם, בעוד פרשת ויקרא מתארת את הקורבנות המובאים על ידי העם, פרשת צו מיועדת לכוהנים ועוסקת בעולם הקורבנות מנקודת מבטם.

פרק הנביא שנבחר כהפטרה לפרשתנו, מפתיע ומעורר מחשבה. חז"ל לא בחרו כאן פרק שנותן לפרשה תוקף ורובדי משמעות נוספים, כפי שמקובל בדרך כלל, אלא דווקא פסוקים שנראים כמאתגרים את הנחות היסוד של הפרשה, ואולי אף קוראים תיגר על עצם העלאת הקורבנות. אלה מילותיו של הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר" (ז, כא). כלומר: אִכלו את הקורבנות הללו כבשר חולין רגיל, יחד עם שאר אכילותיכם, משום שהם אינם רצויים כלל. הנביא אף מוסיף את הדברים הנחרצים הבאים: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".

דחייתו של ירמיהו את קורבנות העם בדורו, מהדהדת את תוכחתו של הנביא ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי".

חוקרים מסוימים ביקשו לראות כאן מתח ואף עימות בין נביאי הכתב ובין עולם הכהונה המקדשי, בטענה שהנביאים הטיפו לעולם דתי שמתמקד ברגישות חברתית ומוסרית, והתנגדו לעולם הפולחן הכוהני שהתבסס על טקסי הקורבנות במקדש. האם הבחירה בהפטרה זו לפרשתנו, עשויה ללמד כי חז"ל נקטו צד במחלוקת מעין זו והיו מסויגים מהעלאת הקורבנות?

הגנה אוטומטית

קריאה זהירה ומעמיקה יותר של ההפטרה מעלה כי אין כאן התנגדות לעצם הבאת קורבנות, אלא לצורת החשיבה של מביאי הקורבנות ושל העולים לרגל לבית המקדש. ירמיהו למשל, לא התנגד לקורבנות באופן קטגורי, אלא קבע כי אינם הצורה המועדפת והבלעדית של עבודת האל:

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי... עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ (ירמיהו ז, ה-ו; כב-כג).

כאשר הקורבנות נתפסים כ"תשלום" לה', הפוטר כביכול את המקריב מהאיסור לעשוק את החלש והפגיע – הם אינם רצויים, שכן במצב כזה הם עלולים להרחיק את התיקון הרוחני הפנימי הנדרש. על אחת כמה וכמה ביחס לקורבנות אדם, שמובאים לכאורה כדי להוכיח מסירות מוחלטת לאל, אך משקפים את העבודה הזרה על כל אכזריותה המגונה. הקרבת ילדים היא קורבן שה' לעולם אינו חפץ בו: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (שם, לא). פעולה כזו היא חלק ממארג רחב יותר של פגיעה בחלשים ובחסרי הגנה, גם מחוץ למקדש.

לכן ה' דוחה גם את אלה שעולים למקדש כמקום מקלט, בחושבם שהיכל ה' יעניק להם הגנה אוטומטית ממעשיהם הרעים (שם, ז-יא). ה' מתעב את מי שחושב שהעלייה והשהות במקום הקדוש תגן עליו בעוד הוא ממשיך לגנוב ולרצוח. בתגובה לכך, ה' עלול לנטוש את המקדש בית המקדש ולהשליך את העם מעל פניו (שם, טו). הסכנה היא שעצם קיומו של המקדש עלול, תחת תפיסות מסוימות, לתמוך במעשים של עוול ועיוות המוסר, במקום להוות גורם שנלחם ונאבק בהם.

ירמיהו מתאר מצב אבסורדי שבו המקדש הופך ל"מערת פריצים" – מקום שבו גנבים ורוצחים חשים מוגנים בזכות הנוכחות הפיזית במרחב הקדוש. כאשר הריטואל הדתי מנותק מהמוסר, הוא הופך לשיקוץ. גם הנביא ישעיהו דיבר באופן דומה על האל, שעשוי להעלים את עיניו מהעם הנושא כפיו בתפילה, משום שידיו מלאו דם (א, טו). הבעיה איננה הקורבן או התפילה כשלעצמם; הבעיה היא כאשר הם מכסים על מעשי נבלה או פגיעה באחרים. על פי תפיסתו של ישעיהו, העמידה הדתית ועבודת המקדש אמורות לחדד ולהעצים את הרגישות המוסרית, ולא להכהות או להחליף אותה: "הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם... חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב... שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (א, טז-יז).

כך גם בדברי נבואתו של הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱ־לֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו', ו-ז). הכוונה איננה שה' דוחה את העולות, אלא שהוא חפץ יותר בידיעת ה'. אין כאן שלילה וביטול ערך, אלא יצירת מערך רוחני־מוסרי רחב יותר, שרק מכוחו עבודת הקורבנות יונקת את ערכה ומשמעותה.

חיפוי לעוול

האתגר שמציבים נביאי ישראל מהדהד עד ימינו, והוא חורג הרבה מעבר לשאלת הקורבנות. הסכנה הגדולה של החיים הדתיים היא הפיכת האמצעי למטרה. הפיכת הקורבן ממחווה חיצונית שמביעה הכרה פנימית עמוקה, לפעולה מוחצנת שמחליפה או מייתרת את הצורך בעבודת הלב ובתיקון המעשים.

לא אחת אנו עדים לתופעה שבה ה"מקדש" – יהיה זה בית המדרש, ההקפדה ההלכתית או המוסד הקהילתי – מחליף את העבודה הרוחנית עצמה, שהיא תמיד פנימית, עמוקה ולא ניתנת להגדרה חיצונית ומעשית. כאשר לימוד תורה, ערך עליון כשלעצמו, משמש צידוק להתעלמות מגורל הקולקטיב או מאחריות אזרחית; כאשר דקדוקי עניות במשפט העברי משמשים כסות משפטית לעוולות בין איש לאשתו, או להותרת חלשים ללא הגנה – אזי אנו חוזים בגלגול אחר של אותה תופעה שירמיהו זעק נגדה. כפי שמלמדת ההפטרה, ריטואל ללא לב מוסרי וערכי, אינו רצוי ולא עלה על ליבו של ה'.

ביקורתם של הנביאים לא נועדה לרוקן את משמעותה הדתית של עבודת הקורבנות, אלא להטעין אותה בהקשר שבתוכו היא תופסת את מקומה הראוי כביטוי של תיקון רוחני, תשובה ועמידה פנימית לפני ה'.